משנה אחרונה צז

שייך דר' פרנך. ומ"מ קשה לדברי הרב דגזרת ידים מחמת גזרת הספר הוא הו"ל למיתני במתני' כל הספרים פוסלין את התרומה חוץ מספר העזרה. וצ"ל דבספר עצמו לא חלקו וגזרו בו אפי' בעזרה: ר"י אומר האירוס טמא מושב. נראה דטעמא דר"י דס"ל כל שיושבין עליו ברשות ואין א"ל עמוד טמא מדרס וחכמים ס"ל דעיקר מדרס אינו אלא בעשוי מתחלתו לישיבה או לישיבה עם המלאכה אבל העשוי עיקרו למלאכה אעפ"י שלפעמים יושבין עליו אין זה מיוחד לישיבה וכ"נ מדברי הרמב"ם וממילא דחכמים פליגי אדר"י נמי בים נפה לעיל במ"ג דחד טעמא הוא. ודברי תיו"ט אין נראין כלל

פט"ז מ"א:

כל כלי עץ שנחלק. נראה דאפי' בפשוטין איירי וכגון טבלא שנחלקה שאעפ"י שראוי' לתשמיש כמו בתחלה. אפ"ה טהורה כיון שדעתו היתה מתחלה שתהא גדולה ונעשית קטנה הוי כשבר כלי וטהור וכדפי' כה"ג בפ' דלעיל שאם עשאה מגופף מארבע רוחות ונפרץ מרוח אחת טהור ואלו עשאו מתחלתו מגופף משלש רוחות טמא דבתר דעתי' אזלינין. וכן מוכח מדקתני חוץ משולחן הכפול ותמחוי וכו' דכל הני של פרקים נינהו אלמא אע"ג דמשנחלקו ראויין לתשמיש אי לאו דעשאן מתחלה של פרקים טהורין. ואע"ג דבכלי מתכת אמרי' בפי"ד אם עושין מעין מלאכתן טמאין. התם בניקבו שלא בטל שם כלי מהם ובכלי עץ נמי אם ניקבו לא טהרו אם ראויין עד כמוציא רמון כדלקמן פי"ז. אבל נחלק בטל שם כלי ממנו. והא דבכ"ח טמאין אפילו בנחלקו אם ראויין כל שהן כדלעיל בפ"ב מ"ב גבי הדקין בכ"ח שאני התם דרבי קרא דבתורת גיסטרא נמי מיטמו כדתניא בתוספתא וכל כלי חרס בא לרבות שברי כ"ח. וכ"כ הרמב"ם פי"ח מה"כ דין י' כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אפפ"י שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כ"ח שנאמר וכל כלי חרס לרבות שברי כ"ח ע"כ. שנחלק לשנים:

ואם האחד גדול וא' קטן משמע דהגדול טמא והקטן טהור כדלעיל פי"ב:

ר"י אומר אף המגס וקוד הבבלי נראה דהחילוק בין ת"ק לר"י דת"ק ס"ל דדוקא אותן שרוב תשמישן הם ע"י פירוק כמו שלחן ותמחוי ואפיפורין שעשויין לכך לפרקן בעת האוכל או בעת הישיבה בכל יום מפרקין אותן לתשמיש וחוזרין ומחברין אותם אח"כ. וכיון שעיקר תשמישן בכך הוו כעשויין שני כלים מתחלתן אבל המגס וקוד הבבלי אין דרכן לפרקן בכל יום אלא לפעמים כשיש אורחין הרבה או כיוצא בזה ובהא פליגי דת"ק אזיל בתר רוב תשמישו ור"י אזיל בתר עשייתו מתחלתו:

משישופם בעור הדג. פי' הרב להסיר הקסמים שמסרטין את הבשר והא דגולמי כלי עץ טמאין היינו שמחוסרין צחצוח ומריקה וכ"כ הר"ש והרא"ש אבל מפירש"י בסנהדרין ד"כ מוכח דשיפה זו נמי לצחצח ולמרק היא וכ"נ מפי' הרמב"ם כאן ופשטא דמילתא נמי משמע הכי דעור הדג אינו להסיר הקסמין. ועוד דאי להסיר הקסמין אמאי גמר שלא לשוף טמאה הא מסרט את הבשר ולאו כלי היא. ובר"פ בתרא בשולי קערה ואסקוטלא של זכוכית טהורין אעפ"י שהתקינן לתשמיש משום שמסרטין אלמא דלא מהני גמר בלבו וכן מוכח לעיל ספי"ב דקתני חוץ משל אשכרוע שמחוסר שליקה ולא תני גמר שלא לשלוק טמא ונראה דהר"ש וסיעתו אזלי לטעמייהו דס"ל דכלי קידם שנגמר יורד לידי טומאה במחשבה וס"ל דמהני יחוד לשבר כלי לעיל ברפ"ג אבל שם כתבנו דהרמב"ם לא ס"ל כן. ובפי"ב מ"ז ובכמה דוכתי מוכח נמי דכל שאינו כלי אינו יורד לידי טומאה במחשבה. וא"כ ה"נ אי שיפה דמתני' להסיר הקסמים לא הוה מהני גמר בלבו אלא שיש לחלק דהא דגולמי כלי עץ טמאין היינו בכלים שאין עשויין לתשמיש הגוף. אבל מטה ועריסה שגופו שוכב עליהן קפדי טפי. וכן הוכחנו לקמן פכ"ו מ"ז. ואפשר נמי דהני לכבוד עשויין דכתיב ומטה כבודה ביחזקאל כ"ג ודמי לכלי מתכת דאמר בסוף הכל שוחטין דמשום דלכבוד עשויין גולמיהן טהורין. ועוד י"ל דהא דגולמי כלי עץ טמאין היינו בדבר שאין רוב העולם מקפידין אלא שזה מקפיד כדאמר כל שעתיד לשוף לשבץ כלי' שזה עתיד לעשות בו וכ"ע לא קפדו. אבל בדבר דכ"ע קפדי טהור דהא לא נגמרה מלאכתו ובמטה ועריסה כ"ע קפדי וכ"מ במתני' דלקמן כך נ"ל ליישב שיטת רש"י והרמב"ם:

ר"מ אומר המטה משיסרג:

נראה דאסיפא קאי גמר שלא לשוף טמאה ואמר ר"מ דגמר בלבו לא מהני אלא משהתחיל לסרג בה ג' בתים ולא שפה גלי דעתי' דבעי להשתמש בה בלא שיפה, אבל במטה דעלמא שאינה מחוסרת שיפה מודה ר"מ דקודם סירוג נמי מקבלת טומאה כדמשמע לקמן רפי"ט אימתי החבל חיבור למטה משיסרג בה ג' בתים משמע דלענין החבל דוקא קודם סירוג לא הוי חיבור למטה הא מטה גופה טמאה: