משנה אחרונה צו

מתכת טהורין ובאמת שלא מצאתי דבר זה מפורש. בשום מקום אבל מילתא דמסתבר הוא ומוכרח הוא לפע"ד. והשתא פליגי הכא בתלויין דר"מ ס"ל דגזרו בכל המחובר לכלים שטמא גזירה אטו ידות דכלים דעלמא וחכמים סברי דלא גזרו אלא כשמסייע בשעת מלאכה דעביד מעשה יד דבכה"ג בכלים דעלמא טמא מדאורייתא אבל כשאינו מסייע דבעלמא נמי לאו יד הוא. לא גזרו בהו הכא בכלי עץ ועור ונ"ל דהיינו דאמר בפ' במה טומנין דמ"ח מאן תנא להא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר"מ הוא. ולכאורה אינו מובן דמי איכא תנא דלית לי' הך דמחובר הוא כמוהו ולעיל בפי"ב תני בסתם זה הכלל כל המחובר לטמא טמא. אלא דר"מ מחמיר בהא טפי דאפי' אינו מסייע כלום גזרו בי'. ונראה דה"ה בכלים שיש להן ידות מדאורייתא פליגי נמי דלר"מ אפי' אין הידות מסייעין טמאים מדרבנן. ולחכמים כשאין מסייעין טהורין והיינו דקפסיק ותני כל התלויין ותדע דהא קתני חוץ מתלוי מגל יד וידוע שהמגל הוא של מתכת. וכן תלוי מקל הבלשין ע"כ של מתכת הוא דשל עץ אין בו טומאה. אלמא דמתני' בשל מתכת נמי איירי: ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין: הני כלים של מתכת הן כדפי' ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבשל עץ טומאת התלויין מדרבנן. ובשל מתכת מדאורייתא כדפי' לעיל. והראב"ד בפ"ג דעדיות מפרש מקל הבלשין מקל הזקנים ומשמע דשל עץ הוא והוא תמוה. אלא העיקר כפי' הרב וכל המפרשים שהוא מקל של המוכסין והוא שפוד מתכת: זה הכלל העשוי לסייע כו' משמע דאתי לאתויי שאר כל מיני כלים שהתלויים שלהן עשויין לסייע, ואע"ג דקתני לעיל חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברת גרנות כו' דמשמע שאין שום תלוי מסייע אלא של אלו ארבעה אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ: העשוי לסייע בשעת מלאכה טמא. והא דלקמן פט"ז מ"ז תני זה הכלל א"ר יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור. התם מיירי כשאין המשמשין מחוברין לכלים. ואותם אין בהן דין ידות כלל דאין יד אלא במחובר ואפי' שיש בהם צורך לכלי ומשמש ומסייע אינו חשוב יד, אלא דרבנן גזרו בי' כשמשמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דמיחזי כאלו הוה יד. אבל תלויין דמתני' במחוברין מיירי וכשמסייעין בשעת מלאכה יד גמור נינהו

מ"ה: זה רחת של גרוסות טמאה של אוצרות טהורה. נראה דשתיהן שוות ויש להן בית קבול אלא שזו עשוי לקבלה וזו אינה עשוי' לקבלה ואתי לאשמועי' דאפי' המקבלין אם אין עשויין לקבלה טהורין והיינו דקתני זה הכלל העשוי לקבלה טמא ומשום דאכתי לא איתפרש במתני' האי דינא בהדיא דבעינין שיהא עשוי לקבלה קתני לה הכא. אבל בתוי"ט כ' בשם מהר"ם של גרנות אין לה בית קבול ואינו מובן דא"כ מאי קמ"ל הא תני לה בר"פ פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין

מ"ו: נבלי השרה. פי' הרב שעשויין לקבל מעות בתוכן ושל בני לוי אין מניחין בתוכן וכו' ע"כ. והיינו דומיא דמתני' דלעיל. אבל הר"ש פי' דנבלי השרה נמי אין מקבלין ומדרבנן טמאין ובבני לוי לא גזרו דומיא דמשקה בי מטבחיא דבסמוך. וקצת קשה דהא בסוף חגיגה אמרי' דשלחן של מקדש מקבל טומאה אלמא גזרו במקדש. ומיהו למ"ד במנחות דצ"ו מסגרתו למעלה היתה ניחא דטומאתו מדאורייתא דהו"ל כלי קבול. וי"ל דאפי' מסגרתו למטה בשלחן שייך טומאה טפי שהוא רחב והוה ככלי קבול כמ"ש התוס' שם: כל המשקין. פי' הרב שבעה משקין וכו' ונמשך אחר פי' הרמב"ם שסובר שלענין טומאה ג"כ אין מקבל טומאה אלא שבעה משקין כמו להכשר והראב"ד חולק בזה וכתבנו מזה במס' מכשירין כל הספרים מטמאין את הידים. הרב פי' כאן דידים הבאות מחמת ספר נמשכה מכח גזרת ספרים עצמן וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דידים. ובאמת בפ"ק דשבת אמרי' דמשום דר' פרנך גזרו על הידים הנוגעות בספר וכ"כ הר"ש והרא"ש כאן. איברא דלישנ' דגמ' משמע דמחמת גזרת ספר כאי גזרו על הידים דלאחר גזרת הספר קאמר תנא אף הידים כו' וצ"ל דמשום הא והא גזרו. א"כ דגזירת הידים לא חמירא כמו גזרת הספר דבספרים שגזרו משום עכברים אין חילוק דאפי' לא נגעה התרומה בספר עצמו אלא במטפחת שעליו טמאה דחששא דעכברים שייך אף אם הספר כרוך במטפחת. אבל גזרת ידים לא גזרו אא"כ נגעו הידים בספר עצמו ולא במטפחת ולהכי מייתי דר' פרנך לומר שגזרה זו של ידים הבאות מחמת ספר לא היתה אלא כההיא דר' פרנך שאוחזו ערום. והרמב"ם ספ"ט מהא"ה כתב מטפחות ספרים תפורין מטמאין את הידים. ושוב ראיתי שכתב הר"ש פ"ג דידים מ"ב שגזירה אחרת היתה בידים ולאו משום דרבי פרנך דגזרו נמי בתפילין דלא