משנה אחרונה צה

מיושב ההיא דטבלא שנחלקה דפי"ב מ"ו דמשמע דלא בעי מגופף מד' רוחות והראב"ד בעדיות רמי לה אמתני' דהכא ולמאי דפי' ניחא די"ל דהתם שנחלקה בידים דהוי כעושה בתחלה. ובפי"ב דאהלות מ"ב שכתב הר"ש שם אם אין לה לבזבזין מד' רוחות טהורה וכ"כ שם תוי"ט בשם מהר"ם. התם בנפרץ מאליו איירי וכ"מ ממתני' דלקמן פי"ט תיבה שפתחה מצדה טמאה וסתמא תני לה אפי' אין לה דלת בצדה: ר"ש אומר אם התקינו. ארישא קאי דלא בעי גפפו כמ"ש הר"ש ונ"ל דהתקינו היינו במעשה כמ"ש פי"ב מ"ז ומעשה דהכא היינו שעשה לו בית יד לאחוז בו בשעה שמוליך עליו המקרצות לתנור וס"ל לר"ש דמעשה כל דהו מהני וחכמים סברי דמעשה בגוף הכלי בעי' והיינו גיפוף. ולעיל בארובות של בע"ב דרישא לא שייך מעשה יד התם שאינו עשוי להוליך בו אלא לערוך עליו ולא שייך פלוגתא דר"ש התם ולפי זה מוכח נמי הכא דהתקינו היינו במעשה דאי במחשבה הו"ל לר"ש לאיפלוגי נמי ברישא

מ"ג. ים נפה. פי' הרב יריעה ארוגה משער וסביבותיו זר וכו' וכ"כ הר"ש והרא"ש ונ"ל בכוונתם דודאי דרך כל נפה עשוי' כך ומיהו מתני' לא מיירי הכא שמחובר היריעה עם הזר כדרכה דא"כ כלי קבול מעליא היא שנותנין בה קמח לנפותו ובין של סלתין ובין של בעה"ב טמא אלא הכא ביריעה שניטלה מן הזר ואינה מחוברת לו איירי. דכשהיא מחוברת כדרכה נקרא נפה והיריעה לבדה נקרא ים נפה. ויריעה זו של סלתין אעפ"י שניטלה מן הזר לא בטל ממנו שם כלי שזה דרכה תמיד מתוך שמניפין בה הרבה תמיד ונדבק בה הרבה מן הקמח נוטלין היריעה ומנקין ומכבסין אותה ואח"כ מחזירין ומחברין אותה לזר. ושל בע"ב שאין רגילין בכביסה כשניטלת בטל ממנה שם כלי והיינו דא"ר יהודה נמי אף של גודלת טמא מושב. איהו נמי ביריעה שניטלת איירי וס"ל דאפי' אינה של סלתין דבטל ממנו שם כלי. אם מתחלה היו משתמשין בה במושב שהבנות יושבות בתוכה כו' אף כשניטל לא בטל שם מדרס ממנה דעדיין ראוי היא למושב כמות שהיא. ופי' זה מוכח בתוספתא והביאה הר"ש דתניא ים נפה של סלתין טמא מפני שהוא מחזירו לכלי ושל בע"ב טהור עד שיחזירנו לכלי. ר"י אומר של גדלת טמא מושב שהבנות יושבות בתוכו בעודהו כלי וגודלות ע"כ. וקשה לפי' הרמב"ם שמפרש בפירושו ובחבורו שים נפה הוא כלי של עץ מונח תחת הנפה לקבל הקמח המנופה. והרי בתוספתא מוכח להדיא כפי' הר"ש והרב ז"ל. ולפי פי' זה שכתבנו נראה דת"ק פליג עם ר"י בשל גדלת דלת"ק אין היריעה טמא מושב שעיקר טומאת מושב הוא בשעה שמחוברין היריעה עם הזר ואז עיקרה נעשית לקבלה לתת קמח לתוכה ומשניטלה ואין ראוי לקבלה אמרי' בכה"ג דבטל העיקר ובטלה התפלה כדלקמן פי"ט. וגם הרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"י (ונראה עוד דלחכמים אפי' במחובר היריעה עם הזר פליגי דאינו טמא מושב דהישיבה היא דרך עראי ועיקר הנפה אינה עשוי' לכך וכדמוכח בס"פ גבי אירוס ודלא כתוי"ט

) מ"ד כל התלויין טמאין. נ"ל דטומאה זו של התלויין בין לר"מ ובין לחכמים אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' מסייעין בשעת מלאכה טהורין. דאע"ג דקי"ל דידות הכלים יש להן טומאה מדאורייתא ומייתי להו בר"פ העור והרוטב מקראי. הא לא אשכחן קרא התם אלא בכלי חרס מדכתיב בתנור וכיריים טמאים הם לכם אבל בכלי עץ ועור ועצם דאיירי בהו הכא לא כתיב לכם. ומכ"ח ליכא למילפינהו. או במה הצד מכ"ח ונבלה ואוכלים. דשאני הכא דמעטינהו קרא דכתיב בהו אשר יעשה מלאכה בהם דדוקא עושה מלאכה טמא פרט לידות שאין עושין מלאכה. וכדממעטינין מהאי קרא נמי כיסויין וחפויי הכלים כמ"ש הרב לקמן ספט"ז אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי הכלים. וכ"מ שתמצא במשנה או בברייתא דין ידות בכלי עץ ועור ובגדים ושק אינם אלא מדבריהם. ולקמן רפכ"ט בנימי הסדין והסודרין וכולהו נימין דחשיבי לא קתני בהו שהם חיבור לטומאה ולהזאה אלא חבור סתם. ואלו בבגדים עצמן שמחוברין זה לזה שלש כסתות של צמר שש של פשתן וכו' קתני בהו חבור לטומאה ולהזאה. והיינו משום דבגדים עצמן שכלם ראויין ללבישה והרי הם כולם עושי המלאכה וטמאין מדאורייתא דהוו חבור. אבל נימין אפי' הוו חבור אין להן טומאה מדאורייתא דלא קרינין בהו אשר יעשה מלאכה בהם. ולא הוו חבור אלא מדרבנן לטומאה ולא להזאה. וגזרו בהו רבנן ידות לטומאה גזירה משום ידות כלים דעלמא דטומאתן מדאורייתא אבל בכיסויין וחפויי הכלים לא גזרו בהו אפי' מדרבנן דהתם ליכא למיגזר אטו שאר כלים דהא בכיסויין של כל הכלים נמי מדאורייתא טהורין כדאמרי' בפ"ב דכיסוי כ"ח טהור ובפי"ד דכיסוי כלי