משנה אחרונה צד

לאבן וכלי עץ הפשוטים כדפי' בפי"ב דהכל תלוי בשעת עשייתו

מ' סאה: דשיעור מ' סאה יכול האדם לישא על כתפו כדפירש"י בחומש פ' שלח ששקלו האבנים שהרימו בגלגל איש על שכמו והי' כל אחת משקלו מ' סאה. ולא ידעתי למאי נ"מ תני מתני' שהן כורים ביבש (דכיון דתני מ' סאה בלח שמעי' דבעינין בתוכו מ' סאה ואין הגודש מצטרף ול"ל למיתני שהן כורים ביבש) ומדברי רש"י בשבת והביאו בתוי"ט משמע דשיעור מ' סאה דמתני' הוא דוקא בכלי שגובהו כחצי רוחבו שאז הוי גודשא תלתא. ולא משמע כן בגמ' בסוף חגיגה דאמר התם שהשולחן של מקדש הוא בא במדה וכ"ה בתוספתא שהביא הר"ש במתני'. והשולחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו: דרדור עגלה. מדברי הרב משמע דלכך נקרא כן משום שדרכו ליתנו על עגלה וקסבר טלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. ולפ"ז הא דדייק בגמ' במס' שבת דפ"ד ממימרא דר' יוחנן אמתני' דלקמן פכ"ד, מ"ב בעגלה של אבנים ומוכח מיני' דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. ה"מ לדייק ממתני' דהכא טפי. אלא משום דאיכא למידחי הך דהכא דכך שמה דרדור עגלה. ואינה ניטלת ע"ג עגלה. וכך נראה מדברי מהר"ם שהביא תיו"ט דמפרש כל הני כלים דר"י עשויין להטלטל כשאין מלאין אלא שבתוכן דבר מועט. אלא שדברי מהר"ם אין מובנים לי דאם אין מיטלטלין מלאין לא הוו דומיא דשק. והרמב"ם כתב כדברי הרב וגם בחבורו כ' שכל אלו אין עשויין אלא להתטלטל במילואן. (ומ"מ ז"ש הרב דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול דווקא כשאין ניכר ממלאכתו שהוא עשוי לטלטל דווקא בשוורים. אבל אם ניכר בו שאינו מיטלטל אלא ע"י שוורים לאו שמי' טלטול דאל"כ בטלו כל דין באים במדה שאין לך כלי כבד שאינו מיטלטל ע"י שוורים כדפי' לעיל וכמ"ש פכ"ד מ"ב) אלא עריבת בעה"ב. כדפי' לעיל שעריבת בעה"ב ידוע שיש שעושין אותה להיטלטל מלאה ויש שאין עשויין להיטלטל. וגרע משאר סתם כלים המקבלין דטהורין לכ"ע. דהתם מעמידין אותן בחזקת שאין עשויין להיטלטל שכן רוב כלים כאלו הגדולים אין עשויין להיטלטל. אבל עריבה אין לה חזקה כיון שידוע שיש הרבה שנעשין לטלטל והלכך ר"מ מטמא ור"י מטהר. ונראה טעמא דר"י דאיכא רוב לטהר שמא זו עשוי' שלא לטלטל. ושמא נעשית בסתם והידועה שנעשית בסתם טהורה ככל סתם כלים ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא

מ"ב. סרקן או כרכמן טמאות: דוקא לטומאה דרבנן חשוב סרק וכירכום לשוויו כלי אבל לטומאה דאורייתא לא כדלקמן פכ"ב מ"ט אבל לשון וחכמים מטהרין התם משמע דלגמרי מטהרין. וצריך לחלק דבכופת דהתם דוקא לא מהני סירוק: וחכמים מטמאין דלא אמרי' מחובר לקרקע טהור אא"כ בטלו מתשמישו ע"י חיבורו או שהי' מחובר מתחלתו או שנעשה מתחלה לקרקע כדלקמן פ"כ מ"ד ומ"ה וכתבנו מזה לעיל בפי"א ובכמה דוכתי: גפפו מארבע רוחותיו טמא. לא שגפפו לשם כלי קבול קאמר דא"כ מאי קמ"ל: ועוד הכא בפשוטין איירי ולא מכלי קבול. אלא שגפפו לנוי איירי דומיא דסירקן וכרכמן דלעיל ומשום דסרוד לאו אורחיה בסירוק וכרכום אלא בגיפוף קמ"ל דגיפוף משוי לי' צורת כלי ומיטמא מדרבנן כדין פשוט וקודם שגפפו אין עליו צורת כלי אפי' כפשוט דכנסר בעלמא הוא ומיהו אחר הגיפוף נמי מדאורייתא לאו כלי הוא אפי' יש לו בית קיבול כיון שלא נעשה לקבלה. וכך כתב הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ג דגיפוף מטמא משום פשוט. ולפ"ז הא דקתני נפרץ מרוח א' טהור. משוה דקים להו דאם אינו מגופף בד' רוחות אין עליו צורת כלי כלל אפי' כפשוט. וקצת קשה דאמאי קתני נפרץ הו"ל למיתני אם עשאו מתחלה מגופף משלש רוחות טהור. ויש לפרש דגפפו מארבע רוחות לשם קבלה קאמר דטמא ומשום סיפא תני לה דנפרץ מרוח אחת טהור אפי' מתורת פשוט. ולא אמרי' נהי דבטל קבולו מ"מ אכתי מיהא שם פשוט עלי' קמ"ל דלא דכל שלא נעשה בו מעשה לשם פשוט אלא לשם כלי קיבול וכשבטל שם כלי מעליו בטל לגמרי. והכי משמע לעיל ברפ"ב דקתני חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה כו' דדוקא עשאן כלי טמאין משום פשוט ולא אמרי' כשנשברו ממילא הוו כפשוט. וא"ש דקתני גפפו מד' רוחותיו לרבותא דלאחר שנפרץ עד ין כשאר מגופף מג' רוחות דחזי אכתי לקבלה אפ"ה טהור כיון שנשבר, ואלו עשאו מתחלה מגופף מג' רוחות לשם קבלה משמע לי דטמא משום כלי קבול דכל דחזי לקבלה משהו הוי כלי קבול כדתנן בפי"ז העושה כלי קבול מ"מ טמא. ואפשר נמי דאם עשאו בתחלה מגופף מד' רוחות ונמלך אח"כ ונטל הגיפוף מרוח אחת הוי כעושה בתחלה משלש רוחות וטמא ומתני' דוקא נפרץ מאליו טהור דבטלה מחשבתו כשנשבר. ובזה