משנה אחרונה ט

המת בתוספתא הביאה הר"ש חומר בכזית של מת מן המת שכזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה ע"כ. ופי' הר"ש בבית סתום איירי שאם נפתח פתח טפח בכזית אינו מטמא כל סביביו ובמת מטמא עד שיפתח בארבעה ע"כ. ודבר תימה הוא דא"כ אדרבה המת חמור וצ"ל דט"ס הוא

שהוא מטמא באוהל. פי' הרב וטומאת ביאה של מצורע אינה כטומאת האוהל כו'. ועוד יש חילוק בין אוהל לביאה שבאהל בין אדם מאהיל על המת או המת על האדם טמא. וגבי ביאה אינו מטמא עד שיהיו שניהם תחת הבית או האוהל. כ"כ הרמב"ם סוף מתני' דלקמן

ומ"ש הרב עוד דביאה דמצורע אינו מדין אהל שאם הכניס ידו לא נטמא וכן נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דביאה במקצת לאו ביאה היא ע"כ אין לשונו מדוקדק דהא דחוץ מחוטמו לאו משום ביאה במקצת טהור דהא קיי"ל בפי"ג דנגעים מ"ח דראשו ורובו הוה ככולו. אלא בנכנס דרך אחורי' הוא דאיתמר דכולו חוץ מחוטמו טהור דדוקא דרך ביאה מטמא ברובו אבל שלא כדרך ביאה בעי דוקא כולו ואפי' חוטמו מעכב והכי איתא בשבועות דף י"ז

מ"ה עשר טומאות פורשות. מ"ש תויו"ט דהתשיעית אין לו מעלה על שלפניו. לא נהירא דוודאי יש לו מעלה שמטמא טומאת שבעה שהרי אבר מן החי הוה כמת והנוגע בו צריך הזאה כדתנן פ"ז דנזיר וה"נ זה הוה כאבר מן החי לענין מגע ומשא כדילפינין לה מדכתיב ועל הנוגע בעצם והא דלא קתני בהדיא שמטמא טומאת שבעה דמילתא דפשיטא היא ולא תני אלא החילוק של אהל דביש בו כדי להעלות ארוכה מטמא אף באוהל

שם מחוסר כיפורים פי' הרב זב וזבה ומצורע ויולדת וכ"כ הרמב"ם. והר"ש לא כ' אלא זב ומצורע והדין עמו דהכא בנקיבות לא איירי דבצרי להו דחזר להיות בועל נדה לא שייך בהו. ומיהו חזר להיות בעל קרי אע"ג דלא שייך בנקיבה אשכחן דכוותה כגון הפולטת ש"ז או אם שכב איש אותה

שם אסור בקדש פי' הרב לאכול קדש וגבי ט"י בסמוך כ' דפוסל נמי במגע מוכח דס"ל מחוסר כיפורים אינו אסור מגע וכדפי' בנדה פ"ג מ"ז

חזר להיות בועל נדה מטמא משכב. ה"מ למיתני נמי שטמא שבעה ימים

חייב בקרבן הך דחייב קרבן אינו ענין לטומאה ואנן עשר טומאות תנן לכך הוצרך הרמב"ם והרב לפרש דכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים וטמא לקודש. ודלא כתוי"ט

פורש ממנו אבר כתב הר"ש ופלוגתא דתנאי הוא במס' עדיות בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי ע"כ כ"ה בכל הספרים וכך העתיק תויו"ט והוא דבר תימה דבפורש מן החי ליכא פלוגתא התם וכ"ע מודו דטהור כיון שהחי עצמו טהור הפורש ממנו טהור ופלוגתייהו בפורש מאבר מן החי. ונראה שט"ס הוא בדברי הר"ש וצריך להגיה מן אבר מן החי. אלא שיש לתמוה על בעל תויו"ט שכתב בסמוך כדי להעלות ארוכה הוא פחות מכזית שאם יש בו כזית תיפוק לי' דטמא משום בשר למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא עכ"ד. ודברי שגגה הם דלא מצינו מ"ד דפורש מן החי טמא. ובפשיטות תנן התם בעדיות דטהור. (וה"נ תניא בהדיא בתוספתא שהביא הר"ש פ"ב דאהלות מ"ו) והא דלהעלות ארוכה הוה פחות מכזית מוכח בלא"ה מדתנן בפ"ק דאהלות האיברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת מטמאין ואי כדי להעלות ארוכה יש בו בשר כזית לא משכחת אבר פחות מכזית

שאין עליו בשר כראוי פי' הרב דכתיב הנוגע בעצם בין יש בו בשר כראוי ובין אין בו כראוי. ולכאורה הי' נראה דאין בו בשר כראוי לאו דווקא וה"ה אם אין בו בשר כלל דהנוגע בעצם משמע אפי' אין בו בשר. אבל באמת נראה דאם אין בו בשר טהור דעצם הפורש מן החי טהור. אבל יש בו בשר אפי' פחות מכשיעור להעלות ארוכה מיקרי אבר לענין מגע ומשא. ומיהו בחסר העצם אפי' כל שהו באבר מן החי אפי' יש בו בשר ועצם עדיין הרבה טהור גמור וכ"כ הר"ש פ"ב דאהלות מ"ה. ונמצינו למדין שלשה דינים בבשר של אבר מן החי אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במת. ואם פחות מלהעלות ארוכה אינו מטמא באוהל אלא במגע ומשא. ואם אין שם בשר כלל טהור לגמרי וכל זה כשלא חסר מעצמו. אבל חסר עצמו כ"ש לעולם טהור ובאבר מן המת אם יש בו בשר כדי להעלות ארוכה מטמא במת. ובפחות מכן אינו מטמא באוהל אלא במגע ובמשא דאפי' אין שם בשר