משנה אחרונה פח

וחברה לו ולא תני וחברה להן. וניחא נמי סיפא היתה כלי וחברה. דזה ממש היפוכא דרישא דהתם תני שאם עשאה לשם נוי למקל מתחלתו אפי' לא חברה טהורה והשתא קאמר שאם היתה כלי מתחלתו שלא עשאה למקל אפי' חברה אינה מטהרת בכך וזה הדין הוא ג"כ במחוברים לקרקע שאם הי' כלי מתחלתו וחברה לקרקע אין החבור מטהרו אא"כ ביטלו ממלאכתו ומתשמישו ע"י חיבור זה כמפורש במשניות דלקמן בפ"כ בערבה שעשאה אבוס וקערה שקבעה בשידה וכדפי' כ"ז בפי"א. והיינו נמי דקתני הכא מאימתי היא טהרתו כלומר אם החיבור אין מועיל לטהרו מה יעשה לו יותר לטהרו. ב"ש אומרים משיחבל שיפחות צורתו ויבטלנו מכלי קבול לגמרי ובה"א משיחבר כלומר אעפ"י שכבר חברה למקל דבהכי איירי. מ"מ כל שיכול להשתמש בו עוד בכלי והיינו שתחב בו המקל בתחיבה בעלמא ויכול לחזור וליטלה והרי היא כלי כבתחלה אין זה חיבור. אבל יוסיף חיבור על חיבור שיקבענה במסמרים. והא דלא מפרש במסמרים משום דממילא משמע כיון שמחובר היא ואמר משיחבר ע"כ חיבור מעליא טפי מקמא קאמר זו היא שיטת הרב במשנה זו וכ"כ ג"כ הראב"ד בהשגות ספי"א. ונראה דפלוגתא דב"ש וב"ה דהכא היינו נמי פלוגתא דלקמן פ"כ מ"ו סדין שעשאו וילון מאימתי טהרתו בש"א משיחבר ובה"א משיקשור. דב"ש לטעמייהו דבעי שישבר הכלי עצמו לגמרי. ובה"א משיקשור היינו שיעשה מעשה בכלי לגלות דעתו דבעי לה לוילון. והכא ליכא קשירה ומצרכי חיבור למקל במסמרים דמעשה אחריתא לא שייך בי'. והיינו דלא פליג ר"ע הכא כדפליג התם ואמר שיקבע דמשיקבע דהתם היינו משיחבר דב"ה דהכא וקיימי ב"ה ור"ע הכא בחדא שיטתא משום דהכא ליכא מעשה אחר כדפי':

ובתוספתא והביאה הר"ש תני' מאימתי טהרת' בש"א משיחבל ובה"א משיחבר דברי ר"מ רי"א בש"א משיחבל ויחבר ובה"א משיחבל או משיחבר ע"כ. ויש לתמוה טובא לב"ש אליבא דר"י למה יגרע זה מכל הכלים שעולין מטומאתן בשינוי מעשה והיינו שישנה צורת כלי ממנו. והכא לאחר שיחבל וישחיתנו למה לי תו שיחבר. ועוד חיבור זה מה מועיל לו אלא לבטלו מתשמישו והרי כבר ביטלו וחבלו ומי איכא למ"ד דשינוי מעשה בזה לא מהני והי' נ"ל דמאימתי טהרתו דבתוספתא לאו אדסמוך לי' קאי היתה כלי וחברה לו. אלא ארישא קאי עשה בראשו מניקת טהורה והיינו אם עשאה מתחלתו לשם כך לחברה למקל לנוי טהורה מיד כדפי'. ואהא קאמר דפליגי בה מאימתי היא טהרתו דב"ש סברי דעשייתו לשם מקל לא מהני לטהרה אלא שיעשה בגופה איזה שינוי מוכיח שעומד לחברה למקל ולא להשתמש בה בכלי בפ"ע. והיינו דאמרי משיחבל ויחבר ומשיחבל לאו חיבול ממש קאמר בהשחתה לגמרי אלא שישנה מעשיה מתשמיש כלי לעצמה אלא להוכיח מתוך מעשיה שיחברה והיינו משיחבל ויחבר ובה"א דאין צריך דכל שתחלת מחשבתו לטהרה מהני מחשבה לחוד דלא נחתא לה טומאה. ובין שיחבל או לא אלא יחבר. ויחבר דקאמרי לאו דווקא דחיבור זה אינו אלא תחיבה בעלמא ולא במסמרים כעין וחברה לו דקתני במתני' וה"ה לא חברה כלל אלא מחשבה כדי לחברה מהני. וכה"ג פי' לעיל בפי"א פלוגתא דר' צדוק וחכמים במסמרים. אבל מהר"ם ז"ל שהביא בתוי"ט נראה שתופס דברי תוספתא כפשטן ואיני יכול להעמידה

מ"ג: הקנטר של בנאי. נראה דקמ"ל דלא נימא דכיון דעיקרן נעשה לצורך בנין המחובר לקרקע הוו כמו משמש לקרקע קמ"ל דהא דמשמש לקרקע טהור דווקא במחובר לקרקע. והיינו נמי דתני יתדות אהלים ויתידות משוחות דסד"א דהכי חשיבי מחוברין קמ"ל דהני נמי לא מיקרו מחובר שאין עתידין להתקיים בקרקע. ומיהו קצת קשה דליתני נמי חרחור ודרבן דמשמשין לקרקע וטמאים וכמה כלים כה"ג. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו נראה דאתי לאשמועי' דהני יש להן שם בפ"ע. והעשוויי' לעצים טהורה. פי' הרב דהוי מתכת המשמש את העץ וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ט. וקשה דלא שייך זה אלא במחוברין המתכת עם העץ ומשום דהמחובר לו הוא כמוהו. והרי מגירה וקרדום וכה"ג כולם עשויין לחתוך עצים וטמאים. והרא"ש כ' דאין לו שם בפ"ע וכ"כ הרמב"ם בפירושו: שלשלת דלי גדול ארבעה ושל קטן עשרה. נראה טעם בזה דקיי"ל במס' ב"ק סתם בור עמוק עשרה עד המים והלכך בדלי קטן צריך שלשלת עשרה שיגיע עד המים והדלי עצמו אינו מן המנין שהוא צריך להכניסו כולו בתוך המים. ובדלי גדול דסגי בד' לא שאין צריך יותר אלא שעד ארבעה עושין שלשלת של ברזל ולמעלה מזה קושרין חבל לשלשלת עד שיגיע לבור ואין עושהו כולו של ברזל בדלי גדול מחמת כובדו כמ"ש הרא"ש. וקצת קשה דלפ"ז משמע דאם עשה כולו של ברזל לא חשוב יד משום כובדו וכל היד טהור