משנה אחרונה פו

יכול להחזירה לא טהרה בחלודה. וכן צ"ל בסמוך בצינורא שפשטה דאומן צריך לכופפה. ומיהו נראה דאומן לאו דוקא אלא כל דאיכא טירחא בחזרה מיקרי מעשה אומן. ולמאי דפי' לקמן רפכ"ו דהא דהדיוט יכול להחזירו טמא היינו דוקא אם דעתו להחזירה ניחא נמי הכא די"ל דהני דהכא כשאין דעתו להחזירם

מ"ו עץ המשמש את המתכת. כולה מתניתין בפשוטין מיירי ובמתכת דפשוט נמי טמא העץ המשמש לו ג"כ טמא אבל פשוטי כלי עץ טהור משמש שלו אעפ"י שהוא של מתכת טהור דהמשמש באפי נפשי' לאו כלי הוא. אבל מתכת המשמש לכלי קיבול של עץ פשיטא דטמא. ואפי' בפשוטי כלי עץ אותן שיש להן טומאה מדרבנן כמו השלחן וטבלא וכיוצא בהן המשמשין נמי טמאין כמותן כדפי' פי"ב מ"ב והיינו דאסברה לן מתני' בפותחת וטבעת דוקא: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה. אמרי' בפ' במה אשה ד"ס הטעם שהולכין אחר המעמיד והטבעת מעמדת החותם. והא דבפרק בתרא מ"ג לת"ק דר"י אין הולכין אחר המעמיד התם המעמיד בא אחר הקלקול כדפי' בזה ספכ"ב: טבעת של אלמוג. מ"ש תיו"ט בשם התוספות דקיבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול. וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"כ אבל הר"ש לקמן בפכ"ו מ"ב הביא ראיות דשמי' קיבול וכ"כ הרב משל"מ רפ"ד מה"כ בשם תשובת רמב"ן. ומיהו נראה דאפי' למ"ד שמי' קיבול היינו בעוד שלא נתמלא כיון דחזי לקבל אבל הכא שהחותם כבר קבוע בתוך הטבעת לכ"ע טהור. וע' בפי"ז מי"ז: השן שבטס ושבפותחת: נ"ל דיש חילוק בין חפין של פותחת שהם דקין וקצרין ואין ראויין בפני עצמן והשן שבטס הוא עב וארוך וראוי בפני עצמו לנר או למיתוח וחילוק זה מבואר בגמ' בפ' החולץ דמ"ג אמתני' דמסרק דס"פ דמשני רב פפא הא בקטינתא הא באלימתא. ונראה כדפי' דאלימתא תורת כלי עלי' ולא בעי התקינה לנר ולמיתוח אלא מחשבה בעלמא מהני וקטינתה לאו כלי היא ובעי מעשה וכדפי' לקמן בס"פ

מ"ז שניטלה אחת משניהן. וה"ה אם עשה מתחלה א' של מתכת. וטעמא דחכמים נראה דהכא לא שייך לומר שהמתכת משמש לעץ. כיון שהשן הזה מעושי המלאכה הוא כמו כולם וחשוב מעיקר הכלי ואע"ג דגם שינים של. עץ אינם משמשים לשל מתכת. ס"ל מסברא דאזלינן בתר מתכת שהוא חשוב יותר וחשוב כמו עיקר ור"י אלימא ליה הך סברא דמשום חשיבות היה כמו עיקר

מ"ח וכולן אחת אחת בפ"ע טמאות. מוקי לה בש"ס פ' החולץ דמ"ג אפי' בלא התקינה ומיירי באלימתא שהשן היא גסה ועבה ושם כלי עליה כדפי' במ"ו. א"נ דניטל עם חתיכת עץ שהיא לה לבית יד כלומר דמתוך זה נמי הויא כלי. ולקמן דקתני התקינה מיירי בקטינתא או בלא קתייהו וכ"כ הר"ש ותויו"ט לקמן. ונ"ל שצ"ל ע"כ דהני דלא צריך בהו התקינה משום שיש תורת כלי עליהן דאי לאו שם כלי אפי' חזיין בעינין שינוי מעשה כדפי' במ"ד. ותדע דגבי אונקליות תנן בפי"א אם פירשו אחת אחת בפ"ע טהורות ולא חילקו בין קטינתא לאלימתא וע"כ משום דאונקלי לאו כלי הוא וכמ"ש הרמב"ם שם שאין לה שם בפ"ע

פרק יד מ"א: כלי מתכות כמה היא שיעורן כתב הרב כשנתרועעו ונשברו ע"כ. והר"ש כתב דהני תרי קמאי דלי וקומקום בנשברו אבל מיחם ולפת וקיתונות בניקבו כדמוכח בתוספתא דהתם קתני בקומקום כדי לקבל בו חמין משמע דבניקב איירי ומתני' קתני כדי ליחם בו היינו בנשבר. ובקיתון קתני במתני' כדי לקבל פרוטות והתם קתני כדי לשמש את האורחין. דמתני' בניקב ותוספתא בנשבר. אלו הם דברי הר"ש. כוונתו דלשון כדי לקבל משמע שאין הנקב גדול שיהא במוציא פרוטה אלא שהוא מקבל פרוטות. ומ"מ לא הבנתי לפי דבריו בדלי וקומקום שנשברו שכל עצמו של התנא בא לפרש כמה שיעור השבר בקבלתו. והיכי תני כדי למלאות וכדי ליחם. ולא פירש עיקר השיעור כמה מים ימלא ויחם וכן הרמב"ם העתיק בחיבורו סתם ולא הביא שיעור כדי לשתות כדתני בתוספתא וא"כ אין כאן שיעור כלל. ועוד דקתני מדות יין ביין ומדות שמן בשמן במאי מוקי לה. אי בניקב ומשערין בכונס משקה ויש חילוק בין יין לשמן כדפי' הרב גבי כלי חרס בפ"ג מ"ב. זה אי אפשר שלא שמענו שיעור כונס משקה בשום כלי חוץ מכ"ח כמ"ש התוס' בפר' בא סימן דמ"ט וכ"כ הב"י בא"ח ר"ס קנ"ט בשם סמ"ג. וכ"ש דאין לפרש במוציא משקה שאינו שיעור כלל אף בכ"ח אלא לענין גיסטרא. וצריך לאוקמא דבנשברו איירי. וא"כ רישא וסיפא בנשברו ומציעתא בניקבו. ועוד דאי בנשברו יש לתמוה כדלעיל שלא פי' עיקר השיעור כמה יין ושמן יקבלו השברים ליחשב כלי. ועוד דלפי' הר"ש.