משנה אחרונה פה

והלכך הוא טהור והחלק האחר טמא מפני שינה. אבל אם נחלק ויש לשניהן בית יד שניהן טמאין זה מפני כפה וזה מפני שינה

מ"ג עד שינטל רובו. קצת קשה דהו"ל למיתני עד שנפגם רובו. ועוד דהו"ל למיתני בקצרה חרחור שנפגם רובו טהור וכן הלשון בפ' בתרא מ"ג גבי כוס. ואפשר דס"ל דדוקא ניטל רובו במקום א' טהור אבל פגימות אפי' ע"פ כולו אין מצטרפין לרוב. אלא שאין לחדש שום דין מצד דקדוק הלשון כיון שלא נמצא מפורש וגם הרמב"ם בחבורו העתיק כלשון המשנה וכן בסיף מתני' דלקמן משמע דניטל לאו דוקא וה"ה נפגם: נשבר מקופו טהור. ונ"ל דה"ה אם נשבר הקתא שהיא הבית יד טהור. ואפשר דבקתא יש חילוק אם היד צריך אומן לעשותו טהור ואם הדיוט יכול לעשותו דמי לההיא דרפכ"ו דהדיוט יכול להחזירו לא טהר. והא דבמתני' דלעיל משמע דאם לא נשאר בית יד טהור לעולם. התם משום דהכלים עם הקתא נעשין מגוף אחד מתחלתן ואין הדיוט יכול לעשותן

מ"ד מפני שהיא כקורנס דברי ר"מ. צ"ע מ"ט דר"מ כיון שאין דעתו להשתמש בו לקורנס ותנן בספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה אבל בלא מחשבה לא ולא אשכחן מאן דפליג בהא. ונראה דה"נ במחשבה איירי שחשב עלי' לקורנס וס"ל לר"מ דאפי' דבר שלא נעשה לשם כלי כשחשב עליו לכלי טמא במחשבה והיא סברת התוספות גבי סלע שנפסל שכתבנו בפי"ב מ"ז. וחכמים סברי דהכא שלא הי' עליו שם כלי לא מהני לי' מחשבה אלא שינוי מעשה בעי וזה סיוע למה שכתבנו שם בפי"ב וכן משמע קצת בפי' הרא"ש כאן שכתב וחכמים מטהרין שלא נעשו לכך ע"כ וכן לשון הרמב"ם בחבורו ומדלא כתבו שלא חשבו לכך או שלא יחדו לכך משמע כדפי': נשתייר בה מלא הסיט. צ"ע דקשיא סיפא ארישא דרישא משמע דוקא אחת מבינתים טהור הא נשתיירו שנים במקום א' טמא וסיפא קתני עד דאיכא מלא הסיט. ואין לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דהא אין כל המגירות שוות ואין ליתן שיעור בזה. וכיוצא בזה דייק בגמ' אמתני' דס"פ במסרק של צמר דרישא קתני אחת מבינתים טהור וסיפא תני נשתייר שלש במקום א' טמא. והתם משני בגמרא הא בגווייתא כו' כמ"ש תויו"ט לקמן. ואפשר דגם כאן י"ל כן דבשינים החיצונות הסמוכים ליד המגירה סגי בשנים ובגוווייתא בעי מלא סיט והוא כפירש"י שם בלשון ראשון בברייתא וגווייתא אבל המפרשים לא פי' בכאן כלום מזה. ונראה דרישא דמשמע דשתים במקום א' טמא היינו שכל אורך הוגירה או רובה היא כן שתים שתים שלימות יחד ומה שביניהן ניטל. וסיפא מיירי שאין בכל המגירה עוד יותר מן השינים כלום רק נשאר מכולם מלא הסיט. וגבי מסרק בס"פ לא מצי לשנויי הכי דהתם משמע דאפי' אין בכל המסרק כלום אלא שתים טמא כדתני בהדיא ברישא בשל פשתן שניטלו שניו ונשתיירו בו שתים טמא: מלא הסיט. פי' הרב הוא כמו בין אצבע לאמה וכ"כ ג"כ בפי"ג דשבת ורפ"ג דערלה. וברפ"ג דערלה כ' הר"ש שהיא כמו בין אצבע לאצבע אבל הר"ש והרא"ש כאן פי' כמו בין אצבע לאגודל. וכן משמע מפי' הרמב"ם כאן וכתב ג"כ שהיא שיעור ד' אצבעות וכ"כ במס' ערלה שהוא שתות הזרת וזרת היינו אמה בת ששה טפחים ושתות ממנו הוא טפח שהיא ד' אצבעות ובחבורו פ"ט מה' שבת כ' שהסיט הוא שני טפחים וסיט כפול הוא ד' טפחים וכ' הה"מ שם שהזרת שהזכיר שם הוא חצי אמה

שנפגמו טמאין ניטל חיסומן טהורין. ולא איתפריש אי ניטל חיסומן כילו דוקא טהור. אבל נפגם חיסומן לא טהר או דילמא ניטל לאו דוקא וה"ק נפגמו שלא במקום חיסומן טמאין ובמקום חיסומן טהורין וכן משמע מדברי הרב שכ' נפגמו נתבקעו וכ"כ הרמב"ם. ולעיל גבי חרחור שנפגם לא כתבו כלום משום דכאן בא לפרש שנפגמו היינו שלא במקום חיסום אלא נתבקעו גופן של כלים

מ"ה ואם התקינה למיתוח טמאה. התקינה דהכא היינו שינוי מעשה דוקא כמ"ש התו' בפ' במה טומנין דמ"ט דהכא לא מהני יחוד. ומשמע דאע"ג דחזיא למיתוח בלא מעשה כלל כמ"ש הרב בסיפא גבי של סקאין דחזיא למיתוח בלא חרורה ובלא עוקצה אפ"ה בעי מעשה ולא מהני מחשבה לאחותי לה טומאה ולא דמי להא דאמרי' כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה דדוקא בכלי אמרי' הכי כמו טבעת בהמה שחשב עליה לאדם. אבל מידי דלאו כלי הוא לעולם בעי מעשה כמ"ש במ"ד והארכנו בזה בפי"ב מ"ד ומ"ז: מפני שהוא כותב בה: כלומר כשהיא שלימה דרכו לכתוב בה והלכך כשניטל חרורה לא בטלה מכלי דאכתי לכתיבה קיימא כדמעיקרא: אם מעכבת את התפירה טהורה. וצ"ל דהשחזתה להעביר החלודה הוי מעשה אומן דאל"כ כיון דהדיוט