משנה אחרונה פד

דאורייתא תיקון. וסתם מתני' דרפט"ז כלי עץ שנחלק לשנים טהור כחכמים דהכא. וקרוב לזה היא ג"כ פי' הראב"ד בעדיות פ"ג מ"ט. אבל לפי' הרב והרמב"ם דביש לה לבזבזין מיירי ודאי קשה כיון דטומאתו מדאורייתא אמאי מטהרין חכמים בשניהם שוין הא קיי"ל א"א לצמצם כמ"ש תיו"ט. ותו דבשל עץ נמי מצינין לאוקמא בכה"ג ביש לה לבזבזין ואם אחד גדול הוא טמא אעפ"י שאינו מגופף מארבע רוחות דלא אשכחן לזה חילוק בין חרס לעץ. ובפ"ד מ"ג כתבנו דשל חרס א"צ מגופף סביב ובכלי עץ נמי לא אשכחן דבעי מגופף סביב כמ"ש לקמן פט"ו מ"ב וכ"נ מדברי הראב"ד שם בעדיות

מ"ז דינר שנפסל. לכאורה משמע דאורחא דמילתא תני שנפסל וה"ה לא נפסל. ומיהו נראה דדוקא קתני למאי דפי' לעיל מ"ה דכל מידי דלאו כלי הוא לא מהני בי' מחשבה לאחותי' לי' טומאה אלא צריך שינוי מעשה להיות עליו שם כלי ומעשה זה מוציאו משמו הראשון להיות עליו שם כלי מעכשיו והתקינו לשם תכשיט דהכא מסתמא היינו נקובה כמ"ש הרב שעושה בו נקב לתלותו בו. והלכך אם לא נפסל ומטבע הוא ואין עליו שם כלי אפי' נוקבו לשם תכשיט לא הוי מעשה דאפי' נוקבו אין יוצא משם מטבע ואנן בעינין מעשה רבה כחכמים דר"ע לעיל מ"ה. אבל נפסל דכבר בטל ממטבע מהני בי' התקינו בנקב בעלמא. דכיון דנתבטל שמו הראשון הוה נקובה נמי כמעשה רבא. וניחא השתא הא דקתני תו סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה. דהא תו למה לי. אלא דאתי לאשמועי' דאפילו משקולת דזימנין דאיתרמי שהסלע מכוונת למשקולת כמו שהוא וא"צ תיקון וסד"א דטמא במחשבה בעלמא קמ"ל דדווקא התקינה בעי דבלא מעשה לא נחתא לי' טומאה כיון דלא הוה עלה שם כלי מעיקרא ונפסלה דסלע ודאי לאו דווקא. אבל מדברי התוס' שהביא תיו"ט לא נראה כך אלא דאי א"צ חיתוך אין ה"נ דטמא במחשבה משום דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה. ואני תמה דלקמן פי"ג מ"ה במחט שנטל חרורה או עוקצה והתקינה למיתוח טמאה. והתקינה דהתם היינו שינוי מעשה דוקא כמ"ש התוס' עצמם בשבת דמ"ט דיחוד לא מהני התם אע"ג דאין צריכה שום מעשה למיתוח כדתנן בסיפא גבי מחט של סקאין בין כך ובין כך טמאה דאפי' בלא חרורה ובלא עוקצה חזיא למיתוח אלמא דכל מידי דאינו כלי לעולם מעשה בעי וכ"מ בפי"ג מ"ד גבי מגרפה. ונראה שדין זה תלוי במחלוקת: שכתבנו ברפ"ג גבי כלי חרס שניקב בזית אי מהני לי' יחוד לרמונים. דלהתוס' והר"ש התם דמהני ה"נ מחשבה מהני ולהרמב"ם התם לא מהני יחוד וה"ה הכא

מ"ח. האולר והקולמס כו' כל הני קמ"ל דיש להם שם בפ"ע וכ"כ הרמב"ם. וקצת קשה דקולמס הא יש לו בית קבול לקבל הדיו. והמקבל אפילו אין לו שם בפ"ע טמא כדפי' בפי"א מ"ב ולמאי תני'. וצ"ל דבאין לו קיבול איירי. וכל גולמי כלי עץ טמאים. צ"ע מה ענין דיני כלי עץ לכאן באמצע דיני כלי מתכת. ונראה דחוזר על עיקרי הדינים שבתחלת המסכתא תני לן דפשוטי כלי עץ טהורין וכן פשוטי כלי חרס ואזיל ועסיק לפרושי כל דיניהם בפרט. וחזר לשנות דכלי מתכת פשוטיהן טמאין ועסיק עד השתא נמי בדיניהם לפרש הפשוטין איזהו יש לו שם בפ"ע ואיזהו אין לא. ולאחר שפירש הכל חוזר עוד על גולמיהן דגם בזה: יש חילוק בין כלי מתכת לכלי עץ ומכאן ואילך לא: איירי תו בצורת כלים אלא מענין כלים שנשברו כיצד טהרתן ושאר עניני טהרות כלי מתכת

פי"ג מ"א שנחלקו. פי' הרב והן של חוליות וכו' אמספרים מהדר אבל כל אי דמתני' אינם של חוליות ונשברו לאורכן וטמאין דיכול להשתמש עדיין בחלק ממנו ע"י הדחק ומיקרי עושה מעין מלאכתו ואפי' אם נפרש דשל חוליות אכולהו קאי וכדמשמע ממ"ש הרב וכן התער יש שמפרקין אותו ע"כ היינו דלשון שנחלקו משמע לי' דאיירי בשל חוליות. ומיהו ודאי דה"ה לנשברו דע"כ שנחלקו דהכא היינו בענין שאין סופו להחזיר לחברן כגון שחלקוה אחין או שותפין או נאבד החלק האחד דאל"כ לא טהר בחלוקה דהדיוט יכול להחזירה כדלקמן רפכ"ו אלא כשאין סופו להחזיר וא"כ ה"ה נשברו וניחא דפליג ר"י ואמר הסמוך ליד טמא דאנשברו קאי: מספרת שנחלקה לשנים. הך שנחלקה היינו ודאי נשברה. דכשהן החלקים יחד במספרים נקראין זוג. וכשנתפרקו כל חלק ממנו נקרא מספרת והשתא קאמר דאם החלק האחד נשבר ר"י מטמא דאכתי חזי ע"י הדחק. וחכמים סברי דע"י הדחק לא מיקרי עושה מעין מלאכתו. וכה"ג פליגי לקמן ספי"ד במפתח

מ"ב: קוליגריפון שניטל כפה פי' שניטל ונשבר או שלא נשבר אלא שאין לה בית יד