משנה אחרונה פג

חברו עדיין בעמוד הוי עשוי לשמש את הקרקע במחשבה זו. ור"צ לא מטהר לי' במחשבה ומיהו אם חברו מודה ר"צ דטהור. והא דאיצטריך לאשמועי' תו פלוגתייהו במסמר של שלחני אע"ג דכבר תני לה במסמר של אבן השעות ושל ארון. נ"ל דלחכמים צריכי דאי מהני דלעיל סד"א התם דלא התקינן ועשאן כלי אלא הם עשויין כשאר כל המסמרים אלא שיחדן לאבן ולארון. וכיון דלאו כלי נינהו הלכך מהני בהו מחשבה לטהרה. אבל זה שתיקנו לשם שלחני ועשה ראשו עב ורחב כדרך שעושין להעמיד בו תריסי החנות. והרי הוא כלי כמו קלוסטרא דלעיל פי"א שראוי ג"כ לכתוש בו פלפלין וכיוצא בו. וסד"א דבהא מודו חכמים דלא מהני בי' מחשבה לטהרה דילמא מימלך ומצנע לי' לכתישה קמ"ל: שלשה דברים ר"צ מטמא: הא תו למה לי. וכתב הרא"ש דאיידי דבעי למיתני ארבע דברים ר"ג מטמא דאכתי לא תני להו עד השתא. חשוב נמי מילי דר"צ. ולעד"נ משום דבכולה מסכתא לא אשכחן דאיירי ר"צ בטומאת כלים בר מהני תלת להכי תני להו לומר דאין לנו אלא אלו שלש דאיירי בהו ר"צ ובכולן נחלקו עליו. וכן ארבע דברים של ר"ג לא אשכחן לי' דאיירי בטומאת כלים בר מהני. ובהכי מתיישב לי דקדוק אחד במשנה דגבי מילי דר"צ תני תרתי זימני ר"צ מטמא וחכמים מטהרין בתחלה ובסוף. ובמילי דר"ג לא תני אלא חד זימנא. משום דגם בכל המשניות כ"מ שהוזכרו דברי ר"צ במשנה מצינו לו שהוא מיקל בכל דוכתא וגם הלכה כמותו בכולם או ברובם. ודבריו תמצא בפ"כ דשבת מ"ה ובפ"ב דסוכה מ"ה ובפ"ז דעדיות. ותלת מילי דהכא דידי' חידוש הם שהוא מחמיר ואין הלכה כמותו וזהו שכפלו בכאן לומר ראה זה חידוש הוא ר"צ מטמא וחכמים מטהרין

מ"ו. ותלוי המגרדות: מדברי הרמב"ם נראה דהמסמרות שחולין בהם היינו תלוי דהכא. וצ"ע דבכל דוכתא תלוי היינו חבל או שלשלת שבכלי העשוי לתלותו בו כדלקמן גבי תלויין דפט"ו מ"ד וכן תלאי בשבת פ"ח מ"ב. ומיהו בתוספתא משמע כדברי הרמב"ם דקרי לי' משמש עם הקרקע. ומ"מ לולי דברי הרמב"ם ז"ל נראה דתלוי דהכא כמו בכל דוכתא ובמגרדת דרכן לקבוע שלשלת ארוך הרבה ראשו אחד קבוע במגרדת וראש השני קבוע בכותל המרחץ ומתגרדין בו במחובר לכותל ועושין כן כדי שלא יגנבו המגרדת ובמגרדת עצמה לא פליגי דמטמא אעפ"י שמשמש עם הקרקע דהא קיי"ל כלי המחובר לקרקע כל שלא בטל ממלאכתו אין חבורו מטהרו כדפי' לעיל במ"ג ובפי"א מ"ב. וכי פליגי בשלשלת דר"ג סבר דשלשלת כדי שלא יגנב הכלי הוה יד לכלי וכל שהכלי טמא נטמא היד כדין כל ידות וחכמים סברי הכא השלשלת משמש עם הקרקע דאי לאו דמחובר לכותל אין היד משמש כלום שלא יגנב. ונהי דהחבור לא מהני לטהר המגרדת עצמה כיון שעושה מלאכתו השלשלת מיהו טהור: וגולמי כלי מתכת. נראה דפליגי באדם שאינו מקפיד ומשתמש בו בלא שיפה ומריקה. דר"ג סבר בתר דידי' אזלינין והא לא קפיד: וחכמים סברי בתר כולי עלמא אזלינין שמקפידין אי משום דלכבוד עשויין ואי משום שדמיהם יקרים כדאמר ספ"ק דחולין. וזה שאינו מקפיד בטלה דעתו. והא דמשמע בפט"ז מ"ב דבתר דידי' אזלינין בכה"ג דאמר גמר שלא לשוף טמאה הכא שאני דכלי מתכת חשיבי טפי ובטלה דעתו: וטבלא שנחלקה: פי' הרב בטבלא של חרס וכ"כ הרמב"ם. דאין לפרש בשל מתכת דפשיטא דלא טהרה בחלוקה כיון דחזי' למילתה כמו קודם חלוקה טמאה. ובשל עץ נמי ליכא לאוקמי דאי באין לה לבזבזין אפי' קודם חלוקה טהורה דפשוטי כלי עץ הוא. וביש לה לבזבזין נמי אפי' אחת גדולה ואחת קטנה כיון שהגדולה אינה מוקפת מארבעה רוחותי' לא מיקרי כלי קבול כדמוכח פט"ו מ"ב דבעי גפפו מארבע רוחותי'. אבל בשל חרס משמע להו דלא בעי' מוקף מארבע רוחות כך נראה סברת הרמב"ם והרב. אבל נראה דאיכא לאוקמי בשל עץ ושאין לה לבזבזין דטמאה מדרבנן כדתנן רפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה והכא שנחלקה ומספקא לן בכל חדא דילמא היא הגדולה דא"א לצמצם. והוה ספיקא דרבנן ולקולא. ור"ג דמטמא אפשר דלא מיחשב לי' האי ספק דהוה כספק בחסרון ידיעה. ומיהו לא יתכן דכה"ג לא אמרי' ספק דרבנן לקולא דהיכי דממ"נ חד ודאי טמא מטמינין להו לתרווייהו ששניהם חשובין אחד הואיל ושניהם נכנסו בספק כדאמרי' בפ"ב דמקוואות מ"ג נפלו מים שאובין לאחד ואינו יודע לאיזהו. שניהם פסולין שאין לו במה יתלה. וגם דלא דמי ספק זה לחסרון ידיעה כיון שאין שום אדם יכול לידע אותו דהא קיי"ל א"א לצמצם. אלא נראה דכיון דעיקר טומאת פשוטי כלי עץ דרבנן לא גזרו אלא כשכולו קיים או רובו דרובו ככולו אבל כשאין הרוב ניכר לא גזרו. ור"ג ס"ל דכעין