משנה אחרונה עט

בטומאת התכשיטין אלא מה שמפורש בקרא. שמעינין כמי דאין לנו לרבות אלא תכשיטין של מתכת לבד ולא של שאר מינים דקרא של זהב כתיב והיינו דאמר ושאר כל הטבעות חוץ מהמפורש בקרא טהורות וכדפי' בפ' דלעיל מ"ח וה"נ תנן בפי"ג טבעת של אלמוג טהורה. ומיהו הך שאר הטבעות דקתני נ"ל דבלא"ה נמי מתפרש שפיר דמעיקרא תני טבעת בהמה וכלים העשוים לתכשיט לבד ולא לשם תשמיש דומיא דטבעת אדם. והדר תני ושאר כל הטבעות אפי' עשויין לתשמיש והם לחגור בהן מתניו כו' נמי טהורות דסד"א דכיון דעשויין לתשמיש אדם שהאדם מושך אותן וקושר על ידיהן יש להן טומאה כמו מקל של מתכת דפי"א מ"ו דטמא לפי שרודה בו. קמ"ל דאלו טהורין והטעם פי' רש"י שם בפ' במה בהמה שאלו אין משתמש בהן כלום, אלא מונחין ועומדין לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלין טומאה אבל אם נטלה ומחזירה אין מקבלין טומאה לעצמן ע"כ. כוונתו דהא דאמרי' טבעת כלים טהורין וכן אותה שהתקינה לחגור בה מתניו. היינו כל זמן שלא קבען בכלים או ברצועה. והלכך לא שייך בהו שהאדם מושך בהן דכמות שהן בפ"ע אין ראויין למשוך. ובשביל שעומדין לרצועה לא חשיב אכתי תשמיש אדם. וזה נ"ל נכון בפי' המשנה דטבעת בהמה וכלים היינו העשויין לתכשיט ושאר כל הטבעות היינו העשויין לחגור בהן ולקשור בין כתפיו. ובחנם דחק רש"י ז"ל לפרש בשל דלת: ודע דמשמע מדברי רש"י שהביא בתיו"ט דאפי' טבעת כלים העשוי' לתכשיט כשמחובר לכלי טמא משום יד וכ"נ מדברי הרא"ש בפירושו שכתב שהם טהורין בהפרדן וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ח קורת החצים: מ"ש הרב אשפה שהחצים מונחים בה ע"כ נראה דאין ר"ל שיש לה בית קיבול להניח בתוכה דהא אפילו של עץ טמאה כדתנן ספט"ז בית החצים. אבל זו החצים תלויין בה: שלשלת של סיטונות טמאה: מפי' הרב משמע שהסיטונות סוגרין במפתח ולא הבע"ב. ולא יתכן דהא כבר תני לה כל שיש בה בית נעילה טמאה. אבל הר"ש לא כתב בסיטונות שסוגרין במפתח. אלא שסוגרין בשלשלת עצמה שראשה אחד קבועה במדה וא' בדלת. וא"ש דמשום דמשמשת למדה טמאה. ושל בע"ב שאין סוגרין בה ואינה קבועה במדה ולא הוי חיבור וכ"מ מפי' הרמב"ם אלא שהוא אינו מפרש שקבועה במדה. אלא בשלשלת שאין מחוברת לשום דבר וסיטונות סוגרין בהן חנויותיהן והיא מכלל המסגרות וטמאה ושל בע"ב אינה אלא לנוי

מ"ב: קנה מאזנים. פי' הרב של עץ. ולא יתכן דהאיך טמא מפני אונקליות. הא אונקליות לעצמן אינם. כלי כדמוכח במתני' בסמוך דהמחובר לטהור טהור. והר"ש גורס אונקיות ומפרש שיש להן בית קיבול ניחא והרמב"ם ג"כ מפרש דאונקיות הן המשקולות והם ג"כ מקבלין טומאה. אבל הרב שמפרש אונקליות הם ווין וכיון שהם עצמן טהורין האיך מביאין טומאה לקנה של עץ ואפשר שזה שכתב מקל של עץ כלומר דרך החנונים בשל עץ אבל מתני' שהוא של מתכת ואפ"ה אינו טמא אלא משום אונקליות שבחבורן הם כלי וזה בלא זה לא חזי וכ"כ הראב"ד בהשגות. וכן נראה מאונקלי כתפין דבסמוך שהיא טהורה. ולפי שיטת הרב אין בו טעם דהתם נמי יש בו אונקליות שתולין בהן אלא התם בקנה של עץ דומיא דאינך דרגש ומנורה. והאונקליות המחוברין לטהור טהורין. והכא בשל מתכת והיינו נמי דמפרש הרב בשל רוכלין דטמאה שיש לו בית קבול. כלומר לקנה יש בית קיבול והוי אונקלי מחובר לטמא: כל המחובר לטמא טמא. אפי' המחובר לפשוטי כלי עץ שאין לו טומאה אלא מדרבנן המחובר לו טמא כמותו דהא אונקלי שלחן קתני טמא והשולחן פשוט הוא ואינו טמא אלא מדרבנן. אבל מנורת העץ אפי' מדרבנן טהור כמבואר בת"כ הביאו הר"ש רפכ"ב שהשולחן משמש האדם ואת משמשי האדם ומנורה משמשת את משמשי האדם ואינה משמשת אדם. וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ד מה"כ שהמשמש האדם ומשמשיו טמא מדבריהם לחוד וכ"כ הרב משנה למלך שם. וכן נראה עוד מדברי הרמב"ם פ"א מה"כ דין יו"ד וכ"כ עוד הרמב"ם בהדיא פכ"ח מה"כ דין ג' שהשולחן והטבלא אינו טמא מן התורה והא דאמרי' פי"ג מתכת המשמש את העץ טהור. התם נמי בכלי עץ שאין להן טומאה אפי' מדרבנן כמו טבעת ופותחת דתני התם שאין משמשין את האדם ואת המשמשין אלא לאחד מהן והוי דומיא דמנורה דהכא אבל כלי עץ הטמא מדרבנן יד שלו טמא כמותו. וצ"ע על הרמב"ם בחבורו פ"ט דין י"א שהעתיק למתני' דהכא וכתב זה הכלל כל כלי שמקבל טומאה בפ"ע מן התורה הרי האונקלי של מתכת שלו מקבל טומאה כו' ולמה דקדק לכתוב מן התורה ומתני' מוכח דאפי' בטמא מדבריהם הדין כן: והמחובר