משנה אחרונה עח

על רש"י ז"ל למה הוצרכו לבקש ראי' דתכשיטין בני טומאה נינהו והא בהך קרא דאצעדה וצמיד טבעת וגו' בתרי' כתיב ויקח משה את הזהב מאתם כל כלי מעשה אלמא דקרא קרי להו כלי. ותלמוד ערוך הוא בפ' במה אשה דס"ג ארוג ותכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה. ועוד אמר התם תכשיט כ"ש טמא מציץ. וגם הר"ש עצמו כתב בסמוך במתני' גבי חוליות דכל חוליא בפ"ע טמא דחשיב כלי מעשה. ושמא ס"ל להר"ש ורש"י דאי לאו דאשכחן דאיתרבו תכשיטין לטומאה לא הוה דרשינין כל כלי מעשה אתכשיטין אלא ה"ק ויקח משה את הזהב היינו תכשיטין וגם כל כלי מעשה ומציץ נמי לא הוה ילפי' דקדושתו אחשבי'. אלא לבתר דילפי' להו טומאה. דרשינין מכל כלי מעשה ומציץ דאפי' כל שהו טמא:

וטבעת בין שיש לה חותם. פי' רש"י וטבעת שאמרנו בין כו' והלשון דחוק כיון דמטבעות קא סליק ליתני מיד בין שיש להן חותם כו' ואמאי הדר ותני וטבעת. ומיהו למאי דפי' לעיל דמסברא לא אמרי' דתכשיטין יש להן טומאה אי לאו דגלי קרא בתכשיטי מדין כל כלי מעשה. וא"כ יש מקום לומר דהשתא נמי דגלי קרא לא מרבינין אלא תכשיטי נשים דבהו איירי קרא אצעדה וצמיד ומשום דנשים אורחייהו להתקשט והוי לדידהו כבגד אבל לאנשים לא. אלא מדכתיב בקרא טבעת נמי בהדייהו ולא חילק בין יש להן חותם ובין אין להן ש"מ דתכשיטי אנשים נמי איתרבו דהא יש להן חותם תכשיט דאיש הוא. והיינו דאמרה מתני' וטבעת כלומר אותה האמורה בתורה משמע בין יש לה כו' והלכך אמרי' דאף של איש טמאין. והיינו נמי דכולהו תכשיטי' דחשיב במתני' אין בהן אחד מאותן הכתובין לבד מטבעת דהני דכתיבי בהדיא ל"צ למיתנינהו וטבעת דתני לו' דאפי' של איש. ואעפ"י שרש"י פי' שם בחומש עגיל נזמי אזן. והא חשיב להו הכא מ"מ פירש"י צ"ע דבהדיא אמרי' בפ' במה אשה דס"ד עגיל דפוס של דדין:

בחוט של פשתן.:

וה"ה אם החוט והחוליות שניהם של מתכת ונשבר א' מהן השני טמא. והא דנקט חוט של פשתן לאשמועי' דאם הוא של פשתן אין בו טומאה אלא בחוליות אם נפסק החוט אבל נשתברו החוליות והחוט קיים אינו טמא אעפ"י שמתקשטת בו דלא איתרבו תכשיטין לטומאה אלא הראוי לטומאה בשאר כלים והיינו של מתכת דפשוטיהן טמאין אבל חוטין שאינם אריג דאין להן טומאה משום כלי אין בהן טומאה משום תכשיט:

פשתן:

בלשון התורה בכ"מ פשתים במ"ם ולשון המשנה פשתן בנו"ן וכה"ג מצינו בתורים ותורין כמ"ש רש"י בחולין:

נפסק החוט החוליות טמאות ולא מבעי' כשלא נפסק החוט דמחוברין החוליות ותכשיט גדול הוא פשיטא דטמא אלא אפי' נפסק החוט ונפרדו החוליות סד"א דאין באחת מהן כדי תכשיט קמ"ל דכל אחת תכשיט הוא וכדאמר בפ' במה אשה תכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה. ומיהו סיפא דקתני נשתברו החוליות והחוט קיים טמא נ"ל דהתם דוקא נשתברו החוליות החוט טמא אבל לא נשתברו אף החוט טהור דהחוליות הם עיקר התכשיט והם אין בהן טומאה דכלי אבנים וכן של זכוכית טהורין ממילא החוט המשמש נמי טהור כמתכת המשמש את העץ לקמן פי"ג. ותדע מדקתני והחוט בפ"ע קיים טמא ולא תני כלישנא דרישא נשתברו החוליות החוט טמא אלא דקמ"ל דדווקא משום שהוא בפ"ע טמא ולא כשמחובר עם החוליות אלא שראיתי בס' משנת חכמים כתב בהפך שהחוליות של אבנים הם משמשות לחוט. ואין נראה כיון דהחוליות מכסות את החוט החוליות ודאי עיקר דבתכשיט הולכין אחר הנראה מבחוץ

מ"ט: קדרה טמא משום כלי בית קבול: נראה דה"ק אם יחדה מעתה לקבלה טמא אבל כ"ז שלא יחדה טהורה דכל המקבלין אינם טמאין אא"כ עשויין לקבלה כדאשכחן בכ"ח ובכלי עץ וכמ"ש הרב לעיל מ"ו לענין כלי מתכת גופי': צינורא טהורה: אדלעיל קאי כשנפרק הקדירה טמא וכעדשה נמי טמא והצינורא בפ"ע טהורה: ונפרק טהור אע"ג דתכשיט כל שהו טמא היינו כשראוי לתכשיט וזה שעשוי כמין אשכול אין אחד מהן ראוי בפ"ע

פי"ב מ"א טבעת אדם טמאה. הא תנינא לה בהדיא בפ' דלעיל ומשום דבעי למיתני עלה טבעת בהמה וכלים תני לה. ומיהו למאי דפי' בפרקין דלעיל דמסברא לא הוי מייתינין תכשיטין לטומאה אי לאו דרבינהו קרא בהדיא ניחא טפי דה"ק טבעת אדם מצינו בקרא שטמאה כדכתיב אצעדה וצמיד טבעת. ואין לנו בו אלא חידושו דדווקא דאדם ולא דבהמה וכלים ובהכי ניחא דקתני ושאר כל הטבעות טהורות וקשה דשאר טבעות מאי ניהו. ורש"י פי' בפ' במה בהמה דנ"ב כגון של דלת. ואינו מיושב דאי בדלתות של כלים היינו טבעות הכלים ואי בשל קרקע פשיטא דכל המחובר לקרקע טהור ולמאי דפי' א"ש דכיון דאמר דאין לנו