משנה אחרונה עז

כסברת הר"ש. הרי הציפוי ג"כ מעיקר הכלי ולהרמב"ם נמי הא קרינין בי' אשר יעשה מלאכה בהן ולא נחלקו אלא אם הציפוי היא לנוי והכלי הוא של מתכת או של עץ ויש לו בית קבול. דלהר"ש בטל הציפוי לגבי עיקר הכלי ומקבל טומאה. ולהרמב"ם קרא ממעט לי' דהציפוי עצמו טהור וממילא דבטל הכלי מטומאה דהציפוי מפסיק ואין הטומאה נוגעת בכלי. וז"ש בפירושו לעיל מ"ד פרט לחפויי הכלים שזה הכלי לא יגיע השימוש בו בעצמו אבל באמצעות הכיסוי שעליו עכ"ל והא דאמר בסוף חגיגה מאי דעתך משום דמצופין מיבטל בטל ציפויין לגבייהו ס"ל להרמב"ם כדפירש"י שם דבכלי המקדש דווקא בטל דרחמנא קרינהו עץ. ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם בחבורו דציפויין טהורין אפי' הן של מתכת ונסיב קרא דאשר יעשה מלאכה בהם. דמיירי בכלי עץ ועצם ולא בכלי מתכת. אלא משום דס"ל דהציפויין פשיטא דאפי' בשל מתכת טהורין דנהי דפשוטי כלי מתכת טמאין היינו שיש עליו שם כלי תשמיש וציפויין אלו שאין להם בעצמן תואר כלי לא שייך בהן טומאה כלל. וממילא שהכלי ג"כ טהור דאין כאן מגע טומאה לכלי ושפיר יליף להו מאשר יעשה מלאכה דאפי' בכלי מתכת כל שאינו עשוי למלאכה אינו בכלל כלי כמו עשת וחררה דר"פ. ולהכי אמרי' נמי לקמן פי"ד מ"ג כל הכיסויין טהורין. ופירשו שם הרמב"ם והרב משום שאין להם שם בפ"ע דאידי ואידי חד טעמא הוא שאלו היו עשויין לצורך שום תשמיש הי' להם שם בפ"ע: ונחזור לפי' המשניות דכל מצופין דמשניות דהכא דטהורין כולהו בשציפן לנוי איירי. ולשיטת הר"ש קשה דכל הני למה לי ואמאי תני לה תלתא זימני ומה לי כלי זה או כלי זה כיון דכולהו מחד טעמא נינהו. אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דקלוסטרא סתמה של מתכת הוא כדרך נגר של דלת וכן לכתוש פלפלין. וסד"א דהתם היא של מתכת טהור וציפן במתכת טמא הוא דטהור דבתר עיקר אזלינין כסברת הר"ש להכי הדר תני לה בפיקה דאדרבה כשהיא של מתכת טהורה ושל עץ טמאה וקמ"ל דמצופה לעולם טהורה אפי' היא של עץ ומצופה מתכת והדר תני בכוש שהוא בין של עץ ובין של מתכת טמא ואין כאן צד טהרה ואפ"ה מצופה טהור וזה מכריח כסברת הרמב"ם. אעפ"י שהרמב"ם עצמו לא פירשה בכך. מ"מ נ"ל שהעיקר כדפי' שלא מצאתי מקום ליישב משנתינו לפי פירוש המפרשים ז"ל מכמה קושיות וכמש"ל: ומצופין טהורין. פי' הרב דאם הם של עץ ומצופין נחושת טהור כו' ולא חשוב קיבול כיון שאינו עשוי לקבלה ע"כ. וקשה דבספט"ו תנן נבלי השירה טמאין שעשויין לקבל המעות שמקבצין מהבאים לשמוע. ואטו בחליל וסמפוניא אין באין לשמוע. ולפי' הרמב"ם ניחא דאפי' עשוי לקבלה מצופה טהור

מ"ז ופשוטה טהורה: פי' הרב שאין לה בית קבול ע"כ כלומר שאין עשוי לקבלה אבל ודאי א"א שאין לו חלל כיון שתוקעין בו אלא שהנקב קצר וא"א ליכנס בו שום דבר כדרך חצוצרות שלנו. והא דמפליג במתני' בין מצופות שלה של מתכת ובין הקב. נראה טעם הדבר דמצופות שהוא מקום הנחת הפה גם כשהוא בפ"ע ראוי לתקוע בו אלא דלא מיבסם קלא כמו מחובר והלכך שם חצוצרות עליו וטמא. אבל הקב שלו אינו נוח לתקוע בו בפ"ע שאינו נכנס בפיו אלא ע"י הדחק תוקע בו. ור"ט סבר דכוון דראוי ע"י הדחק חצוצרות הוה. וחכמים סברי כיון שאין ראוי כדרכו לאו חצוצרות הוא. והא דאמר ובשעת חיבורן הכל טמא. משמע אפי' הקב לבדו של מתכת מביא טומאה לכולו. ולא דמי למתכת המשמש את העץ דטהור בפי"ג מ"ו. דהכא הקב אינו משמש אלא הוא. ג"כ עושה המלאכה כשהן מחוברין יחד מיבסם קלא טפי

מ"ח: ולחיים טהורים: הטעם שאין להם שם בפ"ע כדלעיל בלחיי בהמה וכ"כ הרמב"ם בחבורו ואם יש להם בית קבול טמאים דבכלי קבול א"צ שיהיו להם שם כדפי' במ"ב: כל תכשיטי נשים טמאים: פי' הרב אעפ"י שאינם למלאכה מרבינין להו מקרא כל דבר וכו' ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש מספרי זוטא. ונראה בכוונתם דאע"ג דכל כלי אשר יעשה מלאכה בהם לא כתיב גבי כלי מתכת אלא בכלי עץ ועור ועצם בפרשת שרצים. מ"מ גילוי מילתא היא דכל כלי שאינו עשוי למלאכה לאו כלי הוא אפי' בשל מתכת. וכ"מ בפ' במה אשה דנ"ח דאמר מנין למשמיע קיל בכלי מתכת שטמא שנאמר כל דבר אפי' דיבור משמע דאי לאו קרא הו"א דמשמיע קול לאו מלאכה הוי. אבל רש"י כתב בפ' במה בהמה דנ"ב תכשיטי אדם ממדין ילפי' דמנה בהו אצעדה וצמיד ואכולהו קאי תתחטאו אתם ישביכם ע"כ. וצ"ע דתכשיטין לא כתיבי התם בפרש' גבי ט מאה. ומתתחטאו אתם ושביכם אין ראי' דע"כ לאו אכולהו קאי דהאיכא שבי דבהמה. ובאמת אני תמה בין על הר"ש ובין