משנה אחרונה עו

טהור ומצופה בטמא אזלינן בתר העיקר. וגבי פיקה דהוה בהפך דאין לה טומאה אלא אם היא של עץ ואי אזלת בתר העיקר אם היא של עץ ומצופה מתכת יש לטמא קמ"ל דאפ"ה טהור. ואי תני להני תרתי ולא תני תו בהני דהכוש ואינך. סד"א התם הוא דטהור משום דלעול' אזלינן לקולא במצופה דבגלוסטרא אזלינן בתר העיקר להקל. ובפיקה אזלינן בתר הציפוי להקל אבל גבי כוש דבין שהיא של עץ ובין של מתכת טמא אין כאן צד להקל במצופה קמ"ל דה"נ טהור והיינו כסברת הרמב"ם דכל מצופה טהור מגזירת הכתוב. ונראה לסברא זו מצופה טהור בכל הכלים ואפי' בכלי מתכת דאע"ג דקרא דכתיב כל אשר יעשה בהם דמיני' ממעטינן חיפויין כמ"ש הרב ספט"ז איירי בכלי עץ ועור. מ"מ כלי מתכת נמי ממעטינן כיון דהציפוי גופי' לעצמו טהור דלאו כלי הוא ממילא הכלי נמי טהור דאין הטומאה נוגעת בכלי אלא בציפוי וה"נ תנן ספט"ז חפוי הקשת והאלה והרומח טהורין וכל הני דמתכת נינהו ומתני' דהכא נמי משמע הכי מדקתני גבי כוש ומצופה טהור דאפי' במחוברין הכוש עם הפיקה והצינורא כדרכן איירי דומיא דפיקה דרישא וכדפי' לעיל. וא"כ ע"כ צ"ל דאף הצינורא הוא מצופ' ולכך טהורין דאי הצינורא אינו מצופה לא היו טהורין דהא הצינורא הוא עיקר הכלי והוא המביא טומאה לכוש ולפיקה. אלא מיירי דהצינורא עצמו ג"כ מצופה דאף בכלי מתכת הציפוי מטהרן

ועתה כבוא לבאר עיקר מחלוקת זה של הרמב"ם עם שאר המפורשים בענין הציפויין. שהרמב"ם סובר דציפויין אתו מקרא לטהרם דכתיב אשר יעשה מלאכה בהן ופרט לחיפוי הכלים והביא זה המקרא בפירושו גבי מצופה דלעיל מ"ד. וכן בחבורו פ"ד דין ד' כתב כל החפויין טהורין בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת שנאמר אשר יעש' מלאכה בהן פרט לחיפויי הכלים וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול וציפן במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפן בטלן והציפוי עצמו טהור כמו שבארתי ע"כ ובאמת דרשא זו בהן פרט לחיפויי הכלי' תני לה בהדיא בספרא אלא שאר המפורשי' סוברים דחיפויי הכלי' היינו כיסויין שהם עשויין לעצמן כמו לוח או תמונת כלי שעושין לכסות בהן פיות הכלים ואינם מחוברין לכלי אלא מניחין אותו על הכלי' לכיסוי וכיון שאין המלאכה נעשית בהן אינם בכלל אשר יעשה מלאכה בהן אבל חיפויין כמו שמזהבין כלי כסף לנוי והולך ע"פ כל הכלי ומחובר לכלי בטל אגב הכלי והיינו שכתבו הר"ש והרב לעיל במ"ד דאזלינן בתר עיקר הכלי. והרב כתב ג"כ במשנתינו טעם זה דאזלינן בתר עיקר הכלי ולקמן בפט"ז גבי כיסויין כתבו דרשא דאשר יעשה מלאכה בהם והיינו כדפי' דס"ל דיש חילוק בין ציפויין לכיסויין. ודלא כתיו"ט שהבין דהר"ש לא אמר דאזלינן בתר עיקר הכלי אלא כששניהם העיקר והציפוי ממין אחד כמו מתכת טהור שציפהו במתכת טמא דלעיל מ"ד. אבל בשני מינים אזלינן בתר הציפוי כדמוכח ברפכ"ב וכ"כ שם תיו"ט בהדיא ולא נהירא כלל דמנין לו להר"ש חילוק זה ומה טעם יש בו ובאמת לא צריך לכל זה דודאי אין חילוק בזה בין מין אחד לשני מינים וכלי עץ פשוט שחיפהו בכסף או בזהב לנוי גם הר"ש מודה דטהור וכמ"ש הרב כאן. אבל עיקר החילוק בזה אם הכלי צריך לציפוי והמלאכה נעשית ע"י הציפוי אזלינן בתר הציפוי. והלכך בשולחן שחפהו בשיש ברפכ"ב. השיש צורך למלאכת השולחן שהשיש מקרר ומצנן האוכלין שעליו שלא יסריחו כדאמרי' במס' מדות בשלחן של שיש שבמקדש והלכך אזלינן התם בתר הציפוי והיינו נמי דאמר בגמ' בסוף מס' חגיגה דהציפויין בכלי מקדש גורם טומאה דהתם מצות המקום היא בשולחן ומזבח לצפותן בזהב ואם לא ציפן אינו קרוי שולחן ומזבח וכיון שהצפוי עושה עיקר הכלי פשיטא דקרינן בי' אשר יעשה מלאכה בהם. (והיינו דמייתי עלייהו התם מתני' דברפכ"ב דדמי להו דבתרוייהו הציפוי לצורך אלא דמסיק התם דרחמנא קרי לכולהו עץ וגלי דלא אזלינן בתר ציפוי דאי לאו מיעוטא ודאי הציפוי עיקר. ובזה הרמב"ם והר"ש וכל המפורשים שוים. ובחנם כתב הרא"ש ז"ל לעיל בפירושו מ"ד שהרמב"ם לא עיין בגמ' בסוף חגיגה. אבל בודאי עיין והאיר גם עינינו בה והיינו נמי דתנן בפ"ב דביצה מ"ט גבי ריחיים של פלפלין דטמאה משום כלי מתכת משום ציפוייה שהיא של מתכת ופירש"י שם דבטל אגב הציפוי היינו נמי משום שעשוי לשחוק בה את הפלפלין והברזל מהדק וכותת ולא העץ ונמצא שהציפוי הוא העושה המלאכה והכי תניא בתוספתא הביאה הר"ש לעיל מ"ד כלי שחציו מן הטהור וחציו מן הטמא הלך אחר עושה המלאכה כירה שדפנותי' מן החלמא ושולי' מן הגללים הלך אחר שוליו בקרדום הלך אחר עו שפו ע"כ. וה"נ דכוותי' כל שהציפוי צורך למלאכתו של הכלי הרי הוא ג"כ עושה המלאכה וטמא לכ"ע. דא"נ אזלת בתר עיקר הכלי