משנה אחרונה עד

באין לבטל הכלי עצמו שהרי עדיין אין עליו שום טומאה ואנו אומרים שמתבטל כ"ח זה להיות ככלי גללים שלא יקבל טומאה להבא וכלי דבר חשוב הוא ואינו בטל. והילכך לא משכחת לה דבטל אא"כ הביטול הי' בעודו חלמא בעוד שלא נעשה כלי וא"ש. ומיהו בספי"א דנגעים כתבנו דבגד המוחלט שנתערב הוי דבר חשוב ולא בטל. וקשה דהא הנגע שבו אינו דבר חשוב. צ"ל דשאני התם שהטומאה נולדה בעצמו של בגד ולא באה ממקום אחר ונהפך הבגד כולו כמו הנגע שהרי אין לו טהרה בטבילה. אבל מגע טומאה דהכא שבאה לו ממקום אחר דמי לבגד שצבעו בקליפי ערלה דבטל דצבע שעליו לאו דבר חשוב הוא כדמוכח רפ"ג דערלה:

הקלוסטרא טמאה:

משמע דהגלוסטרא משוי לי' מנא דגלוסטרא הוה כלי שראוי לדוך בו אבל נגר בלא גלוסטרא לאו כלי היא שזה שראוי לנעילה הוי תשמיש הדלת והוה כעשוי לשמש את הקרקע. וקמ"ל מתני' דאם יש בו גלוסטרא מקבל טומאה דהוי כלי שיש לו שם בפ"ע. ומה שפי' הרב דלענין טומאה ישנה איירי בחנם פי' כן דודאי לענין עיקר קבלת טומאה איירי וכ"כ הר"ש והרא"ש והרמב"ם. ונראה לפי שראה הרב גבי מצופה דסיפא שפי' הר"ש ברזל טהור שצפהו בברזל טמא כו' הבין דברזל טהור וטמא היינו כהך דרישא דלעיל אותו שראוי לחזור לטומאה ישנה ואינו כן אלא בטהור וטמא ממש איירי:

הפין והפורנא טמאים:

מפי' הר"ש מוכח שהוא מנעול שיש בו כעין קשת מלמעלה ותולין אותו בטבעות שבדלת ומזוזה כעין שלנו שנקרא הענגו"ל שלא"ס. ומדברי הרמב"ם משמע שהוא מפתח שיש לו שינים כההיא דפי"ד מ"ו. ולמאי דפי' לעיל דנגר בלא גלוסטרא אינו מקבל טומאה אעפ"י שאינו מחובר לקרקע הואיל ותשמישו אינו אלא לקרקע. צ"ל דשאני הפין והפורנא שדרך ג"כ לשמש לתיבות ושולחנות שנועלין אותם ג"כ בהן ונמצא שאין תשמישן לקרקע לבד:

והקלוסטרא ר"י אומר שומטו כו' פי' הרב דתני לה הכא דלר"י לא הוה מנא נמי לענין טומאה וטהורה וכ"כ הרא"ש אבל הר"ש דחה פי' זה מן הגמ' והניחו בצ"ע. ולכאורה הי' מקום לפרש דה"ק כמו דלענין טומאה אמרי' דגלוסטרא משוי לי' לנגר מנא דבלא הגלוסטרא אין לנגר טומאה. וקא"ר יהושע דלענין שבת נמי גלוסטרא משוי לי' מנא דנגר בלא גלוסטרא אסור ליטלו מן הדלת דהוי כסותר וכן ליתנו אסור דהוי כבונה. אבל כשיש בו גלוסטרא מותר לשומטו מפתח וליתנו על הפתח וס"ל כר' יוסי שמתיר בפ' בתרא דעירובין לנעול בו אפי' אינו קשור. ור' טרפון ס"ל כר"א דפליג התם ואוסר לנעול בו אא"כ קשור והיינו דא"ר טרפון דגלוסטרא מהני לי' לענין טלטול לחוד להיות ככל הכלים שמיטלטלין. דאלו בלא גלוסטרא אפי' בטלטול אסור כמ"ש התוס' בפ' כל הכלים דף קכ"ו הואיל ומיוחד לתשמיש קרקע דמי לכיסוי קרקע דאין ניטל' בלא בית אחיזה עיי"ש אבל לנעול ולפתוח בו אסור לר"ט אפי' יש בו גלוסטרא דמ"מ מיחזי כבונה. ושומטו דר"י אינו לשון גרירה כמו שמפרש הר"ש והכי מפרש לה רש"י בשבת. ובאמת הוא דחוק דשומטו לשון נטילה הוא בכל דוכתא כמו מנעל שומטו מע"ג האימום. וכן במוכני בזמן שהיא נשמטת לקמן פי"ח. ועוד דלפי פירושם למה לי' להזכיר פתחים כאן דהו"ל למימר אינו מטלטלו כדרכו אלא כלאחר יד. ועוד דלמאי דמוקי לה בש"ס דבחצר שאינה מעורבת איירי אין לחלק בין כלאחר יד ובין כדרכו. כיון דמשום שמוציא מבית לחצר היא אפי' בגרירה אין להתיר דדוקא לענין טלטול שייך לחלק בהכי. ולמאי דפי' ניחא שפיר דשומטו לאו לשון גרירה היא אלא מעיקר דין פתיחה ונעילה מיירי. אבל בגמ' משמע כפירש"י והר"ש ז"ל מדאצטריך לאוקמי קודם התרת כלים או בחצר שאינה מעורבת ולפי הפי' שכתבנו לא הי' צריך לכ"ז וצ"ע

מ"ה: עקרב של פרומביא טמאה: הרסן כולו בכלל נקרא פרומביא ויש בו ברזל שנכנס בפי הבהמה ומה שמקיף את ראשה והרצועות הנמשכין מצדדי הבהמה אילך ואילך שבהן מושכין את הבהמה לכל צד שירצו. וכל זה בכלל היא הנקרא פרומביא. אבל כשהם נפרדין ומתחלקין זה נקרא עקרב וזה לחיים. ולכך אמר שהעקרב טמא שהוא יש לו שם בפני עצמו שהוא עיקר הפרומביא וכולם משמשין לו. וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ט שהטעם בזה הוא מפני שיש לו שם בפ"ע. וצ"ל שהברזל שבפי הבהמה אפי' הוא לבדו נקרא בלשון בני אדם פרומביא. אלא שהתנא נתן בו סימן וקורא אותו עקרב שצורתו כמו עקרב. ומ"מ צ"ע מ"ט דר"א דמטמא בלחיים כיון שאין להן שם. ומשום יד נמי לא שייך כיון שנחלק ואינו משמש אין לו תורת יד ועוד לשון המשנה תמוה שהאריך ושנה דברי ת"ק שני פעמים וכבר תמה בזה הרא"ש ותיו"ט דחכמים