משנה אחרונה עג

הקשה כן הרא"ש וכתב ושמא לא גזרו טומאה ישנה אלא אם עשאו מגוף הכלי ולא מן יד ואוזן ע"כ ולעד"נ דכני ואוגני כלים מיירי בפשוטי כלי עץ שיש לה כן של מתכת או אוגן ואוזן שהם טהורין כדין מתכת המשמש את העץ: ריב"נ אומר אף מן הקצוצות. כתב תיו"ט דס"ל כאביי שמא לא יקבנו ובקצוצות ליכא למיחש ע"כ. ואינו נראה דא"כ אמאי לא אמר הש"ס דטעמא דאביי כתנאי. דת"ק דהכא לא ס"ל. ועוד דהא אפי' ניקבו בכדי טהרתו גזרי' שמא בפעם אחרת לא יקבנו וא"כ אפי' קצץ לקצוצות איכא למיגזר שמא בפעם אחרת לא יקצוץ. ומה"ט נראה שכתב רש"י ז"ל התם גבי דרצפינהו מורצף שנ"ל עיקר כפי' השני דשמא יקבנו איכא ושמא יאמרו ליכא ולכן נראה דריב"נ נמי כרבא ס"ל דטעמא משום שמא יאמרו אלא דמפרש שמא יאמרו כפי' רש"י שיאמרו שכלי זה לא נשבר אלא ע"י טבילה טהרו ומשתמש בו בלא הערב שמש. ויטעה לומר דטבילה אין טעון הערב שמש וזה שעשאו מקציצות מינכר עשייתו שאינו בצורתו הראשונה שהרי נתחדש כולו וכדפירש"י גבי רצפינהו., ות"ק סבר דגזרת שמא יאמרו אינו על כלי זה אלא שיטעו ללמוד דין טבילה מדין שבירה וכפי' הרב והרמב"ם בר"פ ואפילו בקציצות איכא למיחש. ומשום דקיי"ל כת"ק לכך לא כתב הרמב"ם חילוק דרצפינהו בחבורו דאתאן כת"ק וע"כ משום דס"ל גזירת שמא יאמרו שילמדו שבירה מטבילה וכדפי'. וזה דלא כהרב משנה למלך שכתב דרבינו סובר כפי' הראשון של רש"י ואין צורך. וכ"ש דטעם ראשון אינו נראה וכמ"ש רש"י ז"ל שהעיקר כפי' אחרון ונראה כדפי' שגם הר"מ ז"ל ס"ל כרש"י וכפי' אחרון אלא שחלוקים הם בפירושא דשמא יאמרו ועוד כתבנו מזה בפי"ד מי"ז: ומן המסמרות שידוע שנעשה מכלים. דין מסמרות שעשויין לתקוע אותן בבנין ובגג אין מקבלין טומאה שנעשו לשמש את הקרקע ואת העץ ובעודן מסמרות אפי' ידוע שנעשו מכלים טמאין לא שייך בהו טומאה ישנה דכל שאינו ראוי לטומאה לא שייך בי' טומאה ישנה כמו שברים וכדפי' בר"פ ומיהו אם חזר ועשה כלים מאלו המסמרות חיישינן שמא בתחלה מכלים טמאים נעשו וחזרה להן עכשיו הטומאה שלפני פניו. ומ"מ צ"ע כיון דעיקר טומאה ישנה מדרבנן למה החמירו לחוש לספיקו ובכל דוכתא קיי"ל ספק דרבנן לקולא ובפ"ד דטהרות אמרי' ספק דברי סופרים טהור. וראיתי שכתב הראב"ד בהשגות שטומאה זו לעושי טהרות הוא ע"כ נראה דעתו דחומרא בעלמא הוא לתרומה ולא לחולין. והא דאמרי' בפ"ג דטהרות מ"ה מחט שנמצאת חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן והלכך לא חיישי' שמא בעודה שלימה נטמאת וחוזרת לטומאה הישנה שאני התם דאיכא למימר נמי שמא מחט זו לא נראית לקבל טומאה מעולם שנשברה קודם גמר מלאכתה אבל הכא הא ידוע שנעשו מכלים ומיהו לפי סברת הראב"ד י"ל דהתם מדינא קאמר דטהור ודהכא חומרא בעלמא

מ"ד. ברזל טמא שבוללו: נ"ל דדוקא שבללן כשהם ברזל. אבל עשה כלים מברזל טהור ונתערבו בכלים של ברזל טמא לא בטלו ברוב דאע"ג דלענין איסור קיי"ל ביו"ד סי' ק"ב דכלי הנאסר מבליעת איסור בטל ברוב. הא אמרי' התם משום דלא הוי דבר שיש לו מתירין לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו אבל לענין טומאה שטהרתו בטבילה ואין צריך הוצאות הו"ל דשיל"מ ולא בטיל. אלא אי נבללו בעודן ברזל בטל כמ"ש הפוסקים שם דכל דבר שלא הי' ניכר האיסור קודם התערובת בטל אע"ג דיש לו מתירין. וה"נ בעודו ברזל אין כאן טומאה והטומאה נולדה לאחר שנעשה הכלי שאז חוזר לטומאתו והרי כבר נתבטל מקודם ומצינו נמי כה"ג שהקילו בנולד האיסור אחר התערובת בפ"ו דתמורה מ"ג גבי מחיר כלב דסמכינין אברירה כמ"ש התוס' שם והובא בתיו"ט שם. ולפ"ז צ"ע הא דמסיק במתני' ותני וכן מן החלמא ומן הגללים דמשמע דהיינו דומיא דרישא שנתערב חלמא עם הגללים ועשה מהם כלי וכמ"ש הרב וכ"כ הרמב"ם. ומאי אריא שנתערב חלמא וגללים קודם שנעשה הכלי אפי' עשה כלים מזה ומזה ונתערבו בטלי כ"ח ברוב ולא הוי דבר שיל"מ דכ"ח אין לו טהרה בטבילה אלא בשבירה וכיון דאיכא הפסד לא הוי דשיל"מ ובטל ונראה דאין ה"נ דמן החלמא ומן הגללים אפי' כלים בכלים בטלי והרמב"ם והרב שלא פי' כן דלא נחתו הכא לדינים אלו ועוד י"ל דודאי כלי מעצמו נקרא דבר חשוב ולא בטל כמו חתיכה הראוי' להתכבד או דבר שבמנין אלא שהכלי שנאסר מבליעת איסור דבטל היינו משום דאיסורו הוא מחמת הבלוע והבליעה אינו דבר חשוב ואנו מבטלין בליעה זו ברוב הכשר ודכוותה הכא לענין טומאה אלו נתערב כ"ח טמא בין כלים טהורים ודאי בטל שאין אנו מבטלין הכלי אלא הטומאה שעליו אבל הכא שאנו