משנה אחרונה עב

לא חייש כלל לשמא יאמרו לא בשאר טומאות ולא בטומאת מת. דכיון דהזאה והערב שמש מפורש בקרא לא חיישינין שיטעו. ונראה שהיא ג"כ סברת רש"י שכתבנו לעיל דאף ת"ק לא חייש שמא יאמרו וא"ת א"כ איך תשתכח תורת מי חטאת שהיא מפורש. וי"ל דלאו שתשתכח לומר שאינה מטהרת אלא שלא יהיו מתעסקין לטהר בה וכמ"ש הרב שאין לך אדם ממתין שבעה ימים. וס"ל דטהרת מי חטאת מצוה ואין ראוי לבטל את המצוה ובהכי ניחא לת"ק דחייש שמא יאמרו ואכתי היו יכולין לתקן דשבירה בעי הערב שמש לשאר טומאות ושבעה לטומאת מת ותהא דין שבירה שוה לגמרי לטבילה. ולמה הצריכו טבילה דווקא לטומאה ישנה כמ"ש הרמב"ם ולמאי דפי' ניחא דחייש ג"כ שלא תשתכח תורת טבילה שהיא מצוה

מ"ב:

שיש לו שם בפני עצמו טמא. פי' הרב בין שיש לו בית קיבול ובין שאין לו וכ"כ הרמב"ם. ואיני יודע מה באו ללמדנו כאן והא כבר תנינא לה דפשוטיהן ומקבליהן טמאין ומה ענינו לכאן. ונראה דס"ל דכלל זה שאמרו שצריך שיהא לו שם בפ"ע לא אמרו אלא בפשוטין דווקא שעיקר חשיבותו הוא שמו שיש עליו שם כלי דהא עשת וחררה של מתכת טהורין ואינם בכלל פשיטין שאין עליהן צורת כלי. וא"כ כיון דעיקר טומאת הפשוטין היא משום שם כלי הילכך בעינין שיהא לו שם לעצמו ולא שם לווי שנקרא ע"ש דבר אחר ששוב אין כאן חשיבות שם לכלי זה והרי היא כמו חצי כלי כמ"ש הרמב"ם בחבורו רפ"ט. אבל במקבלין לא שייך האי כללא דאפי' אין לו שם בפני עצמו טמא דחשיבות שלו הוא מצד קבולו. ומתני' נמי דיקא מדלא קתני כל שאין לו שם בפ"ע טהור. משום דהא לאו כללא הוא דהא איכא מקבלין דטמאין אלא הכא אתי לפרושי מתני' דלעיל דאמרי' בין פשוטין ובין מקבלין טמאין דהיינו דווקא כשיש להן שם אז שוין פשיטין למקבלין אבל אין להן שם אין שוין דפשוטין טהורין. וי"ל שזהו כוונת הרב והר"מ ז"ל שכתבו כאן בין יש להן בית קבול וכו' וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחבורו פ"ט דין ב' ודין ו' דמקבלין אפי' אין להם שם בפ"ע טמאין:

והקורא:

כ' תיו"ט לא מצאתי פירושו. ונראה שהיא קורת הבית ממש וה"נ תנן ספ"ק דמ"ק הציר והצנור והקורה, ופי' הרב שם קורת הבית אלא דהתם של עץ ודהכא של מתכת. ובספרים כתוב כאן הקורא באל"ף וצ"ל בהא כההיא דמ"ק וכן הגירסא כאן בגמרא וכן העתיק הרמב"ם בחבירו רפ"ט הקורה בהא וקצת קשה דלא חשוב מסמרות דעשויין לשמש ג"כ את הקרקע שתוקעין אותן בגגות ובכותלים והם טהורין וכמ"ש הרמב"ם רפ"י:

מפני שנעשו לקרקע:

פי' הרב דכל המחובר לקרקע הוא כקרקע ומשמע דה"ה אם מחובר לשאר כל דבר שאינו מקבל טומאה כגון לפשוטי כלי עץ או לכלי עץ הבאים במדה נמי טהורים דכל המחובר לטהור הוא כמוהו וכן מוכח בפי"ד מ"ב מקל שעשה בראשו מניקת וכן קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל בפ"כ מ"ה וכ"כ הרמב"ם בחבורו רפ"ט בהדיא שנעשה לשמש את הקרקע או את העץ ע"כ (ולסברת הרמב"ם דכל מה שנעש' לקרקע טהור אפי' קודם שנקבעו מיושב מה שנוהגין לעמוד במקוה ע"ג שליבות של עץ הנשים בשעת טבילה ואנן קיי"ל דאסור ולא עלתה לה טבילה והאריכו לתמוה ע"ז הלבוש והט"ז ביו"ד סי' קצ"ח סל"א. אבל לסברת הרמב"ם א"ש ולק"מ דהני שנעשו לקרקע הוי כקרקע ונראה שנעלם סברת הרמב"ם זו מכל האחרונים ז"ל) ומיהו בעיקר דין שנעשה לקרקע דס"ל ל לרמב"ם דאפי' קודם שנקבעו טהורין נ"ל שהרבה פוסקים חולקין בזה כדפי' באורך פ"ד דמקוואות מ"ג ומ"ש תיו"ט דמתני' משמע כהרמב"ם מדלא קתני סתם כל המחובר טהור. לא משמע מידי דהא איכא מחובר דטמא והוא דף של נחתומין שחברו בכותל פט"ו מ"ב וכל הענין פי' במקוואות ונ"ל דכל שנעשה לשמש את הקרקע בלבד ואין לו תשמיש אחר אפי' אינו מחובר בקרקע וגם אין עתיד לחברו אינו מקבל טומאה כדמוכח במתני' ד' דנגר טמא משום גלוסטרא שבראשו ואי לאו הגלוסטרא טהור אע"ג דאינו מחובר וכ"מ בפי"ד מ"ג גבי יתדות אהלים ויתדות המשוחות

מ"ג: ומן הצפויין. מפי' הרמב"ם משמע דמפרש בציפויין של כל הכלים ולטעמי' אזיל שסובר לקמן מ"ד ומ"ו דכל הציפויין טהורין אבל לקמן פי"ד מ"ה משמע דטסין וציפויין של עגלה הן כמו הסובב דחשוב להו התם כולהו בכלי עגלה וא"כ טהרתן משום שמשמשין את העץ ואין להם שם בפני עצמן. והרב שכתב לקמן דכל הני לא נראו לקבל טומאה משום דגולמי נינהו אינו מיושב דטסין וציפויין לאו גולמי נינהו. אבל הר"ש לא כתב דגילמי נינהו אלא שלא נראו לקבל טומאה ומ"מ קשה דכני כלים ואוגני ואזני אמאי לא נראו לקבל טומאה עם הכלי. וכבר