משנה אחרונה עא

אזלינין בתר ביטול תשמישו ולא משום ביטול כלי. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכ' דכלי שטף שיעורו במוציא זית ואינו מציל אע"ג דלענין טומאה הוי כלי עד כמוציא רמון. ולפ"ז רישא דמתני' כשהשרץ בעליונה כולן טמאות מצינין לאוקמי נמי כפשטה אפי' בכולן נקובות דמשום ביטול תשמישו בטל דין תוך תוכו ומ"מ כולם כלי הן ומקבלין טומאה וכולהו כחד תוך חשיבי וכמ"ש הרמב"ם בחבורו שהטומאה באויר כולם. ומיהו סיפא שהשרץ בתחתונה לא א"ש דאמאי כולן טהורות כיון דכחד תוך חשיבי. ולכך הוצרך הרמב"ם בפירושו לפרש דהיו בכונס משקה או זו או זו קאמר אותה שהשרץ בתוכה וכדפי' לכולה מילתא לעיל. וסיפא שהתחתונה נקובה ולא העליונה וכולן טהורות לגמרי הן ומה שבתוכן כמ"ש בפירושו ובחבורו. ודלא כמ"ש הרא"ש דמה שבתוכו טמא ונמשך אחריו הרב וא"א לומר כן וכמש"ל וכ"ש מ"ש הרא"ש דממ"נ אי חשיבי מחיצות כאיתנייהו טהור משום תוך תוכו ואי כליתנייהו אינם כלים כו' לא יתכן כלל דודאי מחיצות כאיתנהו ואפ"ה לענין אויר הטומאה כחד תוך חשיבי וכדפי'. ולכן דברי הרמב"ם ופירושו במתני' הוא המחוור. אלא שבחבורו משמע שמפרש היו בכונס משקה שכל אחת מהן נקובה וזה צ"ע

היא והתחתונה טמאה. אבל אמצעית עצמה טהורה: ומיהו מה שבתוכה טמא. והא דהדר תני בעליונה ותחתונה עודפת אינו מיושב דהא בה איירי. וגם מדברי הרב נראה שהיתה לו גירסא אחרת. ונראה שהי' גורס בסיפא בעליונה והתחתונות עודפות היא והתחתונה טמאה. והחילוק בין רישא לסיפא דרישא איירי שהעליונה והאמצעות שפתותיהן שוות אלא התחתונה לבדה עודפת על שתיהן. וסיפא איירי שיש כאן שתים עודפות והיינו שהאמצעית עודפת על העליונה. והתחתונה עודפת על האמצעית וסד"א דבזה אף האמצעית עצמה טמאה דהשרץ שבעליונה כאלו היא באמצעית העודפת. וגם התחתונה טמאה שעודפת על האמצעית. קמ"ל דגם בזה האמצעית טהורה דלעולם אזלינין בתר התחתונה העודפת על כולם וכאלו השרץ בתוכה ולא באמצעית וכ"מ בהשגת הראב"ד. ונראה שגירסא נכונה היא. אלא שאיזה תלמיד לא הבין החילוק בין תחתונה לתחתונות. וסבר דבבא דסיפא היינו רישא ומחק היא והתחתונה טמאה דסיפא. ובחנם מחק דבין ברישא ובין בסיפא צריך למיתני' היא והתחתונה טמאה ובסוף מתני' צ"ל וכל שיש בה משקה בוא"ו

פרק י"א מ"א פשוטיהן ומקבליהן טמאין פי' הרב דלא איתקשו לשק אבל הרמב"ם פי' דכתיב כל דבר אשר יבא באש ובחבורו פ"א הוסיף עוד דאפי' מקבלין מ' סאה ויותר מטמאין מטעם זה שנא' כל דבר ע"כ ואע"ג דתעבירו באש לענין הגעלה מאיסור איירי טומאה נמי שמעי' מיני' דכתיב בתרי' אך במי נדה יתחטא כדפי' רש"י בחומש הצריכין חיטוי והגעלה ודברי התוס' בשבת דנ"ח ע"ב ד"ה כל דבר צל"ע: נשברו טהרו: ולא אמרי' דכלי קבול שנשבר קבולו ונעשה פשוט יטמא כדין פשוט. דשאני פשוט שמתחלה עשאו לשם פשוט ותורת כלי פשוט עליו אבל זה בטל מתורת כלי דאף הפשוט אינו טמא אא"כ יש בו צורת כלי אבל עשת וחררה טהורין כדלקמן מ"ג. וכן בכלי עץ דפשוטיהן טמאין מדרבנן דווקא שיש בהן צורת כלי כמ"ש ברפ"ב: חזרו לטומאתן הישנה. פי' הרב שמא יאמרו מה שבירה אין טעון הערב שמש אף טבילה וכ"כ הרמב"ם. אבל רש"י פי' בפ"ק דשבת הרואה שנטמאו ומשתמש בהן בו ביום סובר שהטבילם ע"כ. ואיכא בזה נ"מ לדינא אם חזר ועשה ממנו כלי אחר מכמות שהי' ששינהו מקיבול לפשוט וכיוצא בזה. דלטעם רש"י ליכא טומאה ישנה בכה"ג דמינכר שהיא כלי חדש וכ"כ רש"י בהדיא התם גבי דרצפינהו מורצף דשמא יאמרו ליכא דמינכר עשייתו שנתחדש כולו ע"כ. ולטעם הרמב"ם והרב אין חילוק ולעולם חוזר לטומאתו, ולכאורה קשה לטעם הרמב"ם מאי אריא עשה מהן כלים חזרו לטומאתן. בעודן שברים נמי ניגזור דשבירה לא מטהר שמא ילמדו לומר טבילה מטהר כמותה בלא הערב שמש. ולרש"י ניחא דלשמא ילמדו ממנה לא חיישינין אלא שיסברו שהטבילו ובשברים לא ישברו וי"ל כיון דלא אשכחן שם טומאה בעולם בשברים אף בטומאות דאורייתא אין סברא כלל לגזור בהן טומאה ובמ"ג כתבנו דמוכח כסברת הרמב"ם ועוד כתבנו מזה בפי"ד מ"ז: אלא לטומאת הנפש. פי' הרב שמא תשתכח תורת מי חטאת כו' ולעיל בטעמי' דת"ק לא ניחא לפרש שתשתכח תורת טבילה בכלים. דודאי לא תשתכח דאדרבה כל אדם נוח לו בטבילה יותר מבשבירה שמקלקל הכלי אלא בטומאת נפש שצריך להמתין שבעה ימים וקשה עליו ונוח לו לשברו ותשתכח תורת מי חטאת ולרשב"ג נמי לא שייך חשש שמא יאמרו כשם ששבירה א"צ הזאה ושבעה ימים כך טבילה א"צ וישתמשו בטבילה בלא הזאה. דאיהו