משנה אחרונה ז

בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין משכבו למגעו לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא ומשני עליו להטעינו משמע ע"כ כלומר להחמיר עליו. אלמא דמגעו מטמא אדם לטמא בגדים עכ"ל ולדבריו נעלם סוגי' זו מהר"ש וסיעתו. וא"א לומר כן על רבנו הגדול שנעלם ממנו במה שהוא עוסק בה אלא דלפי דפשיטא לן דמגעו מטמא אדם לחודי' מיהת או בגדים לחודי'. ואהא פריך דניהוי כמשכבו דלא ליטמי לא אדם ולא בגדים אלא אוכלין ומשקין כמשכבו. והא דאמר לטמא אדם ולטמא בגדים או אדם או בגדים קאמר והיינו דאמר ולטמא בוי"ו: וע' במשנה למלך רפ"ג מה' משכב שצדד לומר לדעת קצת מפרשים דבועל נדה אינו מטמא במשא כלל ולא הוקשי' לנדה אלא שמטמא אדם במגע לבד והרי הוא כשרץ ושגם התוס' בנדה דף ע"א ע"ב ד"ה מערה מספקא להו אי בועל נדה מטמא במשא עיי"ש ולפיכך מ"ש בס' משנת חכמים דכיון דבזה הכל מודים שבועל נדה מטמא במשא ממילא מטמא בגדים כמ"ש התו' בפ' כיצד הרגל אין לך דבר שמטמא במשא שלא יטמא בגדים ע"כ וז"א דבמשא נמי אין הכל מודים ודע דלפי סברת רש"י והרמב"ם דבועל נדה יש לו כל חומר הנדה נראה דמטמא נמי באבן מסמא כנדה ואפשר דמשכבו של בועל נדה אע"ג דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אפילו הכי מטמא באבן מסמא (כדאשכחן במשכב ומושב של מצורע) כדאמרינן גבי זב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור נטמא. וה"נ כי היכי דאם ישב בועל נדה על האבן ומשכב ומושב תחת האבן נטמא המשכב לאוכלין ומשקין וממילא אם אוכלין ומשקין על האבן והמשכב תחתיהן נטמאו וכן במשכב ומושב של מצורע שאין טומאתו ג"כ אלא לאוכלין ומשקין כמ"ש הר"ש כאן וכ"כ רש"י בפסחים דס"ז. נראה נמי דמטמא באבן מסמא כמו שהמצורע מטמא את המשכב באבן מסמא כדתנן בפ"י דנדה מ"ד

למעלה מהן זובו של זב. פי' הרב דהני מטמאין במשהו ובועל נדה עד שישא את כולו. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז במגע דקתני בכדי נקטי' אלא כלומר דהני שוה מגען למשאן דתרווייהו בכ"ש ואלו בועל נדה אין משאו בכל שהוא והא דפשיטא לן בבועל נדה דבעינן שישא את כולו משום דכל טומאת משא כן הוא או שהגביהו כולו או שהסיטו כולו אבל מקצתו מונח על הארץ אין זו משא. והא דתנן בפ"ה דזבים מ"ד מקצת טמא על הטהור טמא. כבר כתב הרמב"ם ספ"ח מה' משכב שזהו מדבריהם. ומ"מ פי' זה אינו מיושב דמה חומרא שייך בזה כיון ששיעורן בכ"ש וכשנושא כ"ש הרי נשא כל הטומאה כמו בבועל נדה שנשא כולו. ואפשר דהיא גופה חומרה היא שזה שיעורו בכ"ש וזה בשיעור גדול. ובזה מיושב מה שהקש' תויו"ט דהרב עצמו ס"ל דנוגע בכעדשה דמ"מ חומרא הוא לגבי בועל נדה ששיעורו גדול. ובעדשה דזוב משהו קרי לי'. ואע"ג דלפ"ז איכא חומרא בשרץ מבמת שזה בעדשה וזה בכזית וכן בנבלה מבועל נדה. אין ה"נ אלא כל למעלה דקתני היינו שבדבר זה הוא למעלה אעפ"י שחבירו חמור מזה בענין אחר. ומיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם בבועל נדה דס"ל כל חומר הנדה נוהגין בו ומטמא במגע ומשא לטמא אדם לטמא בגדים ולכך לא מצא חומר בזובו של זב ומעינות יותר מבועל נדה אלא לענין משהו. אבל לשיטת הר"ש דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אתי כפשטי' דאלו מטמאין לטמא בגדים

שם וזובו של זב. מה שהקשה תוי"ט מנ"ל דזובו של זב ושכבת זרעו חמור טפי מש"ז דטהור דהתם בכעדשה והכא במשהו. לאו קושי' היא דש"ז דטהור ממגע שרץ ילפי' לי' בנדה דמ"ג והילכך בעי כעדשה כמו שרץ. אבל ש"ז דזב מרוקו יליף בפ' כיצד הרגל דכ"ה מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שטמא בטמא והילכך טמא במשהו כרוק. ואין להקשות דנימא דיו בטמא בטהור ובכעדשה דא"כ מיפרך ק"ו דבכעדשה פשיטא דלא גרע מטהור וא"ת דילמא אהני ק"ו למשא ונימא דיו לכעדשה י"ל כיון דאיכא למימר נמי איפכא דיו למשא וק"ו אהני למשהו הי מינייהו מפקת ואזלי' בתרווייהו לחומרא דאי נימא תרווייהו לקולא מיפרך ק"ו

תחת אבן מסמא ענין אבן מסמא ביאר הר"ש כאן באורך אלא שיש כמה שיבושים וט"ס בדבריו וגם תויו"ט העתיקם בשיבוש וראיתי לפרשם. והוא שיש חילוק בין משא לאבן מסמא. דטומאת משא דוקא אם אדם נושא את הטומאה אבל אוכלין ומשקין וכלים שנשאו אין מטמאין כמ"ש הרב לעיל בנבילה וה"ה לכל המטמאין במשא ואפי' אדם נמי אינו מטמא. אא"כ הזיז והסיט הטומאה בשעת נשיאותו. אבל אבן מסמא נוהג אף בכלים שנשאו את הזב אם הן ראוין למשכב ומושב ומרכב והיינו דתנן בפ"ד דזבים כל שהזב נישא עליו