משנה אחרונה סח

אבל בניקב בכוונה כי הכא שסתם חציה ולא גמרה והוה כניקב בידים דהא גלי דעתי' דניחא לי' שיהא מקצתו פתוח מי מהני אח"כ סתימה דממילא. והא דנקט אגף חציה ולא נקט נקב בידים משום דאין דרך אדם לעשות נקב בכלי לקלקל בידים ובספ"ט דאמר נעשה בידי אדם היינו במירוח שבפתחו שדרך תשמישו הוא ע"י הפתח וצריך לפיתחו והכא בכלי עצמו אין דרך לנוקבו. אבל סתם חציה אורחא הוא. ומ"מ כניקב בידים דמי שלא גמר הסתימה ומבעי' לי' אי סתימה דממילא מהני לנקב בידים. ופשיט לי' מסיפא פקקה בזמורה עד שימרח. דמשמע דארישא קאי הא דסתמוה שמרים מהני היינו אי לא פקקה תחלה אבל פקקה מעיקרא אעפ"י שסתמוה שמרים לא מהני עד שימרח בידים אלמא דבהא לא מהני סתימה דממילא ודחי דהתם משום דלא קאי. שהזמורה אינה סותמת יפה דקשה על גבי קשה לא מיהדק ואי מטלטל לחבית הזמורה נופלת עם השמרי' שעלי' אבל שמרים בלא זמורה סתימה מעליא הוי ואיכא למימר דמהני אפי' לנקב שבידים ובהכי מתיישב נמי סיפא דקתני היו שנים עד שימרח מן הצדדין וכו' דקשה הא תו למה לי ומה לי אחת ומה לי שתים. ולמאי דפי' ניחא משום דבאחת י"ל שאין בה למלאות כל הנקב והיא נופלת. אבל אם היו שתים והיינו שלא הי' באחת כדי למלאות הנקב והביא השני' למלאות דהשתא סותמין יפה ואין נופלים וס"ד דלא בעי מירוח קמ"ל דבעי. והא דלא פשטה רבא מהך דהיו שנים דמשמע דטעמא לאו משום דלא קאי דהא שנים ודאי אפי' קאי לא מהני דאל"כ מאי קמ"ל. משום דמצי למידחי דלעולם סתימה דממילא מהני אפי' לנקב בידים והא דרישא זמורה אחת לא מהני סתימת שמרים אחרי' משים דלא קאי. וסיפ' בשנים לא מיירי בסתמוה שמרים אח"כ. אלא מילתא באפי נפשי' קאמר דאפי' סותמו יפה ומילא כל הנקב לא מהני בלא מירוח דא"א דליכא נקב משהו. וה"ה סתימת שמרים חשוב כמו מירח. נסר שהוא נתון על פי התנור. כו' ולא אתפרש הא תו למה לי. והרב פי' נסר פשוטי כלי עץ הוא ע"כ וכ"כ הרמב"ם. אפשר כוונתם דהיינו דקמ"ל מתני' דהטמא מדרבנן חוצץ, דאלו זמורה דרישא לאו כלי הוא כלל ומיהו לא יתכן דנסר בעלמא נמי לאו כלי הוא דלא מיקרי פשוטי כלי עץ אא"כ תיקנו והחליקו ועשה בו צורת כלי כדמוכח פט"ו מ"ב וכן מוכח מדברי הרמב"ם בחבורו כדפי' לעיל בר"פ. ולכך נראה דהכא ודאי לאו כלי הוא כלל. אלא דמיירי בנסר שמיוחד לכך לכסות בו את התנור והיינו דלא קתני נסר שנתנו עפ"י התנור דמשמע שנתנו באקראי. אלא שהוא נתון משמע שמיוחד לכך וסד"א הואיל ומיוחד לכך חשיב כמו יד ואם מירחו הוה כמחובר לו ומקבל טומאה ואינו חוצץ. קמ"ל דאינו מקבל טומאה דלאו יד הוא דמירוח לא הוי חיבור. וא"ת א"כ ומאי ארי' דתני לה בכיסוי נסר אפי' כלי שיש לו תוך והוא משמש בכסוי טהור כדתנן בפ"ב דהכיסויין טהורים וכל המשמש כסוי בכ"ח טהור וא"כ מציל הוא בצ"פ וי"ל דכלים שיש להם תוך אין מצילין גזירה אטו התקינן לתשמיש דטמאין מדאורייתא כדתנן התם. אבל נסר דא"נ התקינו לתשמיש אינו טמא אלא מדרבנן דפשוטי כלי עץ הוא. ובלא התקינו לא גזרו:

היו שנים כו' נ"ל דבבא זו לא תני לה אלא משום סיפא לאשמועי' דעשאן בסינן ובשיגמין חשוב חבור וא"צ מירוח. ונראה כפי' הרמב"ם דסינן ושיגמין היינו שחברן זה לזה במסמרים או שהכניס זה לתוך זה בחריץ שבשני כדרך האומנים מעשה ידי חרש. וזה לא שייך בזמורה דרישא אלא בנסרים אבל לפי' הרב דסתמו בנסורת או בשעם וזה שייך נמי בזמורה כמו בנסרים. א"כ לחנם נקט כולה מילתא היו שני' בנסרים. דעשאן בסינין הו"ל למיתני גבי זמורות ומתני' נמי דיקא כפי' הרמב"ם דקתני א"צ למרח מן האמצע. ומשמע דמן הצד לא מהני סיכן. ולפי' הרב מן הצד נמי אמאי לא מהני ולהרמב"ם ניחא דמן הצד שצריך לחברו לפי התנור שם א"א במסמרים ולא בחריץ שמקלקל את התנור

מ"ז ואם לאו דכל טהור. עיקר משנה זו היא שתנור חדש הוי אוהל וה"נ תנן בהדיא רפי"ב דאהלות. ויש לתמוה ע"ז דהא כל כלי חרס קודם צירוף כבשן נקרא כלי אדמה כמ"ש תיו"ט בר"פ בשם רש"י וכ"כ ג"כ הרב ספ"ד. וא"כ הא דתני בר"פ דכלי אדמה מצילין בצ"פ. וכל צ"פ היינו שממרח סביב הכסוי. והשתא למה לי מירוח בלא מירוח ניצול בכיסוי לבד משום אהל. וצ"ל דיש חילוק בין תנור לשאר כלי אדמה דכל כלי אדמה כיון שעשוי לתשמיש כמות שהוא בלא צירוף כבשן מיד הוי כלי וצריך צ"פ. אבל תנור שתשמישו הוא ע"י היסק ובהיסק נעשה כלי חרס נמצא קודם היסקו אין ראוי לכלי והוה כטיט בעלמא ומחיצות התנור הוי כמו אהל של טיט ועוד שדרך התנור להיות מחובר בארץ והילכך חשיב טפי כאהל. והיינו דלא תני דין זה