משנה אחרונה סז

הרב וכולהו אין מצילין אלא אם אין בהן שיעור לקבל טומאה וכ"כ הר"ש. ואין הלשון מיושב דמאי וכולהו הא ע"כ לא קאי אלא אעור לחוד דהא גמי ונייר לאו בני קבולי טומאה נינהו. ובגד אפי' יש בו שיעור מציל דהא בעי מירחו בכולו והמירוח מציל ואי בלא מירחו אפי' אין בו שיעור אינו מציל דחלול הוא אלא אעור קאי ושיעור דעור חמשה על חמשה לקמן פכ"ז. והרא"ש בפירושו כתב ומיירי שאין בבגד ועור שיעור לקבל טומאה. נראה דבגד בכדי נקטי'

מ"ה שגפסן עם השפה. פי' הרב למטה משפת הכלי שנמצא הצ"פ מבפנים והשפה מגולה ע"כ ופירוש תמוה הוא דלעיל כתב שהקבותין הם של חרס ואם השפה מגולה הרי נטמא הכלי בתוכו ואין הטמא מציל. אבל פי' מתני' כמ"ש הרא"ש שנקלף החרס מעט בשפת הכלי ונשאר הזפת לבדו ונתן הצ"פ על הזפת שבשפתו. וכן מפרש נמי רישא דמתני' שנתקלפה סמוך לשפתה והזפת שלה עומד ונתן הצ"פ על הזפת

מ"ו וסתמוה שמרים. כשאין בשמרים משקה טופח איירי דאם יש בהם משקה טופח מקבל טומאה ואינו חוצץ. ולמאי דאמרי' בפ"ב דע"ז דכ"ט דשמרי יין של עכו"ם אסורין כל י"ב חודש. ואפי' לאחר יב"ח אוסר ר"ת אם לא נתמדו במים. אפשר דלענין טומאה נמי מקבלי טומאה אפי' אין משקה טופח עליהן מבחוץ כל שראויין לאדם הקליפה נמי לא גרע משומר למשקה שבתוכו ומקבל טומאה ואינו חוצץ. וצ"ע בזה. ולהרמב"ם שסובר דאין משקה מקבל טומאה אלא שבעה משקין לבד. איכא לאוקמי מתני' בשמרים של יין רמונים או יין תפוחים. ופי' זה נראה עיקר דאי מיירי בשמרים יבשים מאי קמ"ל. אבל בלחים קמ"ל אעפ"י שסופן לייבש ולא יסתמו כל הנקב בתר השתא אזלינן. ומיהו אפי' ביבשים י"ל דמחמת שמשתמשין בחבית סוף הסתימה להתקלקל מ"מ בתר השתא אזלינן. וכ"נ מדברי הראב"ד פ"ד דעדיות ולקמן נפרש ענין אחר דקמ"ל בהצלת שמרים:

פקקה בזמורה עד שימרח. לכאורה קשה מאי קמ"ל פשיטא דאם נשאר נקב משהו אין כאן צ"פ כדתנן במ"ד גבי כדור ופקעת. ונראה משום דלעיל בנתנה ע"פ החבית. ולעיל בספ"ט מוכח דיש חילוק בין נקב שבמירוח לנקב שבגוף הכלי דנקב שבמירוח חמור טפי. משום דהפתח שעשאו מתחלה בכוונ' לשם פתח וניחא לי' עיילי' טומאה התם טפי אפי' בנקב משהו ששייר ולא מירח אינו מציל שמתחלתו נעשה בכוונה. ומשום דעד השתא איירי בצמיד פתיל שעל פי הכלי דנקב משהו מעכב. ואתי הכא לאשמועי' דחבית שניקבה וסתמוה שמרים. שהנקב הוא בשולי החבית או מן הצד וניקב מאליו וסד"א דנקב משהו אינו מעכב קמ"ל דמעכב ונראה דמיירי שניקב החבית בכונס משקה דבפחות מכן לא בעי מירוח כדתנן ספ"ט. ואעפ"י דהדר פקקה בזמורה ולא נשאר בנקב כונס משקה אפ"ה בעי מירוח. וטעמא דאלו מתחלתו לא הי' בנקב ככונס משקה ודאי לא בעי מירוח. והשתא דפקקה גרע טפי שהתחיל לסתום ולא גמר הוי כמו נעשה בכוונה. ונ"ל דבהכי רווחא לן שמעת' דפ' הגוזל עצים דק"ה דאמר רבא הרי אמרו חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה בעי רבא אגף חציה מהי. ופירש"י שסתם חצי הנקב והניח חצי'. ותמהו התוס' דאם לא שייר שיעור נקב אמאי לא מהני כמו מתחלה אם לא הי' בו כשיעור עיי"ש ובס"פ המצניע פי' התוס' דאגף חצי' וסתמו שמרים חציה. ואינו מובן דמאי קא מבעי' לי' דמה לי סתמו שמרי' כולה או חציה. ולמאי דפי' ניחא שפיר דודאי יש חילוק בין ניקב בידי אדם לניקב מאליו כדתנן ספ"ט והשת' אם ניקב מאליו מתחלתו פחות מכשיעור ודאי לא מעכב. אבל אם ניקב כשיעור וסתם מקצת איכא למימר דשייר בכוונה והיינו דמבעי' לי' אגף חציה מהו. ופשיט לה מדהכא פקקה בזמורה עד שימרח. אלמא דדמי לשייר בכוונה ודחי דילמא משום דלא קאי והסתימה עצמה לאו מידי היא וכמאן דלא סתם כלל דמי. אבל היכי דקאי י"ל דלאו כשייר בכוונה הוא כיון דמתחלה נעשה ממילא. ומיהו לשון הש"ס לפ"ז אינו מיושב דתלי האיבעי' בהך דסתמוה שמרים כדקאמר הרי אמרו חבית ועלה בעי אגף חצי' מהו. ואי כדפי' אינו ענין זה לזה. ונראה משום דקשיא לי' לרבא מתני' דסתמוה שמרים הצילוה פשיטא מאי קמ"ל ולא ניחא לי' למימר דקמ"ל בתר השתא אזלינן ולא אמרי' כל שאין סופו להתקיים כך לאו סתימה היא. דהא נמי פשיטא דלא שמעינן בשום מקום דבעי סתימה המתקיימת לאחר זמן. לכך מפרש רבא דמתני' קמ"ל דסתימה דממילא הוי סתימה משום דאשכחן גבי נקב דיש חילוק בין נעשה בידי אדם או ממילא וסד"א דה"ה גבי סתימה דכל שלא סתמו בידים לאו סתימה היא קמ"ל דהוי סתימה ועלה בעי רבא אגף חציה מהו. כלומר שהוא סתם חצי הנקב והשמרים סתמו אח"כ הנשאר. דנהי דאמרי' סתימה ממילא מהני אפשר דהיינו בניקב ג"כ ממילא.