משנה אחרונה סו

גופה תרתי למה לי ולכך נ"ל דהכא באינו מפולש וסתום הוא הנקב למטה ואפ"ה נידון כאויר החבית כיון שהוא שוקע לאוירה וסתימת הטיט לא מהני דאין הבלועים בטיט מצילין מידי דהוי אכוש שבלע את הטבעת דפ"ט מ"ו וכן אוכלין שגבלן בטיט כמ"ש הרב ספ"ט. והא דמרט וטבעת דר"פ דלעיל לא מהני שוקעין לחוד ליחשב כמונחין באויר החבית. שאני ההם דמדאורייתא אפי' חשיבי כמונחין בחבית ניצולין בצ"פ. אלא דמדרבנן החמירו דאין צ"פ מציל על כלי שטף ולא החמירו אלא במונחין ממש או בשקועין ופתוחין לאויר דדמי למונחים אבל בשוקע לחוד לא גזרו, אבל הכא ליטמא זה בטומאת זה דמדאורייתא הוא בשקוע לחוד דחשיב כאוירו טמא מדאוריי'. ומ"ש הרב כאן דטעמא משום דמגופת החבי' כחבית דמי'. ותיו"ט השיג עליו ממתני' דר"פ דלעיל לענ"ד נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה דודאי הכא אין הטעם כדברי הרב משום דמגופה כחבית ואדרבה בפ"ג מ"ו קיי"ל דמגופה אינה כחבית אלא הכא משום דהשקועין באויר החבית מטמאין אותה ונטמאו ממנה כמו כל המונח באוירה שבליעת הטיט אינו כלום. ומיהו המגופה באפי נפשה ודאי דאינה חבור ולא נטמאת עם החבית דטיט בעלמא היא. והבלועין בתוכה ג"כ חשיבי כגלויין. ותיו"ט שהשיג על הרב מדר"פ דלעיל דאמרי' איפכא שבמקום שצריכה כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה לא נטמא עם החבית ע"כ. אין לשונו מדוקדק דהתם בחבית טהורה איירי ואדרבה מה שבמגופה ניצול עם החבית אם אינו נכנס לאוירה מגולה. דלא חשיב כמונח באויר החבית לענין שלא יהא ניצול בתוכה משום דהתם להחמיר בהא דמדרבנן הוא לא אמרי' כדפי'. ואין משם קושיא אבל העיקר כדפי':

ואכתי איכא למידק כיון דכל עיקר חידושא דמתני' שהבלועין בטיט חשיבי כגלויין בין ליטמא ובין לטמא ותרווייהו הא תנינהו בפ"ט מ"ו לבנה שבלעה את הטבעת נכנסו לאוהל המת נטמאו נפלו לאויר התנור טמאוהו. והא תו למ"ל ואי לאשמועינן דמגופה לא חשיבא כלי אלא כטיט בעלמא הא נמי שמעינן ממתני' דפ"ב מגופת החבית אינה חבור. ועוד תנן התם בפ"ב מ"ח דכל המשמש כסוי בכ"ח טהור אלמא דלא חשיב כלי והוי כטיט בעלמא. ונ"ל דלא תני לה אלא לדיוקא דדוקא לענין שרץ חשיב כטיט. אבל באוהל המת אם החבית מוקפת צ"פ סביב למגופה אפי' הנקב של בית אצבע אינו מוקף צ"פ מלמעלה. מה שבחבית והחבית עצמה טהורין אם הנקב של בית אצבע סתום מלמטה. ולא אמרי' הטומאה נכנסת לנקב והרי היא באויר החבית כמו גבי שרץ דהכא שאני מתוך שהמגופה מסייעת לחבית להצילה ע"י צ"פ חשיבא היא נמי ככלי לענין זה להציל בצ"פ. והכי אמרי' ברפ"ט דאם החבית ניצולת בצ"פ גם הבלועין במגיפה ניצולין אע"ג דבכל דוכתא אין הבלועין ניצולין אלא במקום שמצלת בצ"פ חשיבא גם היא. והיינו דתני תנא לדין זה כאן בין דיני צ"פ. לומר דבהא מילתא השרץ חמור ממת דאם השרץ בתוכו מה שבחבית טמא וכה"ג במת טהור דסתימת הנקב המגיע לאויר החבית חשיב כצ"פ ומציל על החבית. דבמקום צ"פ לא אמרי' דהוי כטיט בעלמא. וא"ת הא דאמרי' בכמה דוכתי בתוספתא כל המציל בצ"פ באוהל המת מציל באוהל השרץ וכ"כ הרב בפ"ח מ"ו. והא הכא מציל באוהל המת ואינו מציל בשרץ וי"ל דהא דמציל באוהל המת היינו משום שהחבית עצמה מוקפת צ"פ דבאוהל המת מהני לי' האי צ"פ ומגו דמהני לחבית מהני נמי למגופה ובשרץ כיון דהחבית אין צריכה לצ"פ לעצמה אם לא הי' השרץ בבית אצבע לא שייך בה מגו:

וניחא נמי שהרמב"ם השמיט בבא זו בחבורו משום שבעיקר הדין אין כאן חידוש שכבר שנינו ברפ"ט דמגופה מצלת על כלים שבתוכה במקום צ"פ ומתני' נמי לא תני לה אלא שזה חומר בשרץ מבמת וכדפי':

השרץ בתוכה חבית טמאה. ואע"ג דסתם מגופה היא גבוה מן החבית או שוה לה וקיי"ל בפ"ח דבכה"ג אמרי' תוכו ולא תוך תוכו. התם דווקא בכלי אמרינן הכי אבל מגופה אינה כלי ולא חשיב תוך ודמי לסרידא התם מ"ג

מ"ד של גמי. הוא מין עשב וכשנכרך כמו פקעת א"א שלא יהא שם חלל משהו בין הכריכות. ובצמיד פתיל אם שייר משהו לא הציל. משא"כ בסדין ויריעה שעשאן אוהל שמצילין ברפ"ח דאהלות. דבאהל חלל משהו אינו מזיק אא"כ יש בחלל טפח. והנקבים הרבה אין מצטרפין לטפח. ואני תמה על מהר"ם ז"ל שכתב תיו"ט במתני' דלעיל דס"ל דפקיק' קש מהני כמו צ"פ וא"צ מירוח. ומה בין קש לגמי דהכא ודוחק לומר דפקיקה נעשה בחוזק ובדוחק יותר מפקעת. דמאן יימר דבחוזק מהני ומתני' משמע דבעי מירוח דווקא: עד שימרח מלמעלה ומלמטה לאו מלמטה ממש שבתוך החבית א"צ מירוח. אלא דכדור ופקעת הוא כמין עגול ויש לו גובה וצריך למרח בראשו ובצדדיו עד לחבית וכ"כ הרא"ש. ומ"ש