משנה אחרונה סה

דהוי כמוקפת צ"פ. והרמב"ם גריס התם דתוכה נמי טמא וזה משמע כדברי הכ"מ. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ושם כתבנו מה שיש ליישב בזה: חוץ מכ"ח שאינו מציל אלא על האוכלין וכו'. טעמא משום כליו של ע"ה שאין חוצצין. והא דכליו של ע"ה אין חוצצין אע"ג דטומאת ע"ה מדרבנן וכתבנו בר"פ דטומאה דרבנן חוצץ. כבר כתב הר"ש פי"ג דאהלות מ"ה דשאני טומאת ע"ה דמשום ספק של תורה שמא נטמא בטומאה המטמאת מן התורה וחז"ל עשאוהו כודאי

מ"ב שלא יביאנו לידי פסול. היינו דחיישי' שמא יוכשרו ולכאורה נראה דלפי שיטת הרמב"ם רפי"ב מהט"א דאין הכשר אלא ברצון הבעלים וס"ל ג"כ התם דרצון דהכשר היינו רצון בשעת נפילת המשקין על הפירות דווקא ולא כדעת שאר המפורשים דרצון המשקה לשום תשמיש הוי רצון אפי' אם נפילתן על הפירות היתה שלא לרצון ולפי סברא זו להרמב"ם היכי ניחוש ש הכא שמא יוכשרו שיתן עליו מים בכוונה והאיך אפשר זה והא היא עצמו מחזר עליו להצילו ועכשיו יטמאנו בידיו. י"ל דמ"מ חיישינן שמא יגע בו בידים שאין נגובות וכיוצא בזה ולענין הלכה כתב הרמב"ם בפירושו שאין הלכה כמשנה זו דקיי"ל כמשנה אחרונה שמותר לגרום טומא' לחולין כו' וכן העתיק בחבורו שמקיפין בדבלה שמינ' ונרא' דהיינו דווקא אם בתוך הכלי הם אוכלין ומשקין של חולין אבל אם הם תרומה או קדש פשיטא שאין מצילין באוכלין שלא הוכשרו לכתחלה שמא יכשרו וגורם טומאה לתרומה ולקדש וכן מפרש הרא"ש למתני' שאין מקיפין בדבלה משום שאם בתוך הכלי תרומה הוא גורם טומאה וצ"ע על הרמב"ם בחבורו שלא התנה דדוקא לחולין מקיפין בהם לכתחילה

מ"ג ואינה נשמטת. שאם היתה נשמטת ונופל' כשמטה החבית פשיטא דאינה מצלת אפי' סותמת יפה דקרא קפיד שיהא צמיד והיינו דבוק וזו אינה דבוקה אלא מונחת אלא כשאינה נופלת מאלי' פליגי אבל היא מתנדנדת בהטיית החבית. וצ"ע מ"ט דחכמים כי סותמת יפה ואינה נופלת שפיר קרינן בה צמיד ודבוק וכי מתנדנדת מאי הוה ולא מצינו דקפיד קרא בהכי. ונראה דדווקא במגופת חבית ס"ל לחכמים דאינה מצלת מדרבנן הואיל וכל החביות דרכן לכסותן במגופה ואי אמרי' דמגופה מצלת אתי למימר דמגופה לעולם א"צ מירוח ואין הכל בקיאין להבחין הטעם בין נשמטת או אינה נשמטת וכיון שדבר זה לכל מסור נפיק מינה חירבה שיאמר המגופה מצלת אפי' נשמטת, ונ"ל שזהו ג"כ טעם הראב"ד דמשום שדרך תשמישו בכך כוונתו כדפי' שהכל משתמשין במגופה לכיסוי ואין הכל בקיאין והלכך גזרו בכולהו שאל"כ היכן מצא הרב ז"ל לחלק ולומר שבדרך תשמישו אינו מציל והשתא לדינא אין חילוק כלל בין פי' המפורשים ז"ל לפי' הראב"ד דלמאי דפי' המפורשים נמי ס"ל דדווקא במגופ' החמירו חכמים משום דדרך תשמיש כל אדם היא וגזרו בה אלא דמ"מ נראה דבהא פליגי המפורשים והראב"ד ז"ל דלפי פי' המפורשים לא גזרו אלא במתנדנרת שקרובה ליפול ובה החמירו שמא יטעו להציל ג"כ במונחת אבל אם אינה מתנדנדת איכא היכרא דכל מגופות אינם סתומות בחוזק וזו סתומה בחוזק, ולהראב"ד אפי' סתומה בחוזק גזרו בה ומיהו כשמירחה מסביב מודו חכמים דמהני דבכה"ג ודאי אפי' במינח' מהני דמירוח מדבקה. וראיתי בהשגת הראב"ד רפכ"א מהט"מ שהביא תוספתא משפך אפי' טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר"מ וחכ"א מציל ומפרש לה שהמשפך עומד ע"פ החבית כדרכו ומוקף צ"פ עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט רמ"א אינו מציל כיון שהוא עומד בדרך תשמישו וחכ"א מציל ולפיכך נחלקו במשפך עכ"ד. וכתב שם הכ"מ שלא ירד לסוף דעתו בטע' זה של דרך תשמישו. ולמאי דפי' י"ל דהתם נמי מחמיר ר"מ משום שהכל משתמשין לכסות במשפך ואתי למימר דמשפך מציל אפי' בלא מירוח. וצ"ל דמשפך גרע ממגופה שאינו סותם יפה את כל פי החבית כמו המגופה והלכך ס"ל לחכמים דהתם דאינו מציל בלא מירוח, ולר"מ אפי' מירוח לא מהני: היה בית אצבע שלה שוקע. בית אצבע היינו שעושין נקב ע"ג המגופה להכניס אצבעו שם להוציא המגופה כשיצטרך ומיירי שהמגופה וגם הנקב מגיעין בעומק עד אוירה של חבית והיינו שוקע דקתני אבל לא אתפרש אי מיירי נמי שהנקב פתוח למטה ומפולש לאויר החבית או אפי' סתום נידון כאויר החבית כיון שהוא שוקע: ובר"פ דלעיל גבי מחט וטבעת הנתונין במגופה מוכח התם דאין נידונין כמונחין באויר החבית אא"כ הם שקועים וגם נראין לאוירה לדעת הרמב"ם שם. ולכאורה נראה דה"ה בהך דהכא מיירי נמי דוקא בשקוע וגם מפולש. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה לגמרי בחבורו ולא העתיקה כלל משום שאין בה חידוש דהיינו מתני' דר"פ דלעיל. אלא שא"כ צ"ע אמתני'