משנה אחרונה סד

ולא על גבו כשהכלי כפוי אין כאן תוך והצמיד פתיל אינו אלא כמונח בדופן ובגבו ואין זה צ"פ. וכל זה לא שייך אלא בכפוי ממש ופיו למטה. אבל במוטין על צדיהן לא בטל מתורת כלי. דעדיין משמש תוכו תשמיש כלי שכל שמניחין בו מונח בתוכו ממש והיינו דצריך למיתני דמוטין על צדיהן מצילין. ובזה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ שכתב שם דכלי חרס אין מצילין משום אוהל וחביות שכפא' על פיה אין מצלת ואפי' מירחה מסביב לקרקע אין מצלת שנאמר צ"פ עליו ולא ע"ג. הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת ע"כ. ולא פירשו מנין לו לרבינו חילוק זה ואדרב' בתוספת' (הביא' הר"ש) תני בין כפאה בקרקע ובין לכותל מצלת במירוח כמו שהביאה הראב"ד שם. ואם רבינו סמך על הספרי כמ"ש הכ"מ דהתם תני אין כ"ח נעשה אוהל וא"כ ה"ה בהדביק פיה לכותל לא תציל לא משום אוהל דאין כ"ח נעשה אוהל ולא משום צ"פ דאין צ"פ מן הצד כמו בכפוי בקרקע דאמרינן עליו ולא ע"ג אבל למאי דפי' ניחא דהא בהדיא קתני מתני' מוטין על צדיהן מצילין. והיינו שהשמיט הרמב"ם ולא כתב בין יושבין על שוליהן ובין מוטין כו' שסמך ע"ז שכתב הדביק פיה לכותל:

היו כפופין מצילין פשטא דמתני' משמע דבהצל' צ"פ איירי והא דלא עריב ותני להו בהדי הני דלעיל למיתני בין יושבין ובין מוטין ובין כפויין משום דבכפויין בעי למיתני דמצילין עד התהום וזה לא שייך באינך ולפ"ז צ"ל דת"ק דמתני' לית לי' הך דרשא דצ"פ עליו ולא על גבו. ובהא פליג עלי' ר"א וכן משמע מדברי הרב וזה ג"כ שיטת הראב"ד אלא שהיא מפרש דת"ק נמי ס"ל דרשא דעליו ולא על גבו אבל משמע לי' דהיינו כשלא מירח שפתותיה' עם הקרקע אלא נתן המירוח בדפנותיה מסביב והיינו על גבו עיי"ש. ואינו מובן לי דא"כ קרא למה לי להכי ומאי ס"ד דמירוח בדופן מהני. אבל הרמב"ם בפירושו ובחבורו מפרש דהך בבא דכפויין לאו בהצלת צ"פ איירי דהא עליו ולא על גבו בעינין אלא הכא משום אוהל מצילין בלא צ"פ ומיירי שיש בהן טפח על טפח על רום טפח וכ"כ בחבורו שם דכל המציל משום אוהל א"צ צ"פ כדלקמן מ"ז. והא דתנן רפ"ו דאהלות דאין כלים נעשין אוהל לטהר. היינו כשיושבין כדרכן על שוליהן אבל כפויין יצאו מתורת כלי ונעשו אוהל ויש ראי' לסברא זו ממתני' דאהלו' פ"ז מ"ב וברפ"ח שה דיש חילוק בין נטויין כנטיית אוהל דאז הוי אוהל ועיי"ש. אלא שקשה ע"ז מהך דפ"ט דאהלות מי"ג כמ"ש תיו"ט שם ובמקומו כתבנו בזה. וא"ת אי כפויין מצילין משום אוהל מאי אריא דתני לה הכא בכלים הטהורים. הא אפי' טמאים נמי כדתני רפ"ח דאהלות יריעה וסקורטיא וקטבליא שהן עשויין אהלים ופי' הרב שם דאוהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ י"ל דמי ששנת זו לא שנה זו דהרמב"ם דמפרש להך דהכא משום אוהל איהו לית לי' התם הך סברא דאוהל המקבל טומאה חוצץ דאיהו מוקי לה התם באין מקבלין טומאה כמבואר בדבריו ספ"ה מהט"מ והרב דאית לי' דאף המקבל טומאה חוצץ איהו מפרש למתני' דהכא כהראב"ד דבהצלת צ"פ איירי ואפשר נמי דהרב מפרש נמי הכא כשיטת הרמב"ם דמשום אוהל מצילין ויש חילוק בין כלים טמאים לטהורים דהטמא אעפ"י שחוצץ אמרינן התם בפ"ז הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה ומאחוריו טומאת ערב. ובטהורים לא:

מצילין כל שתחתיהן עד התהום:

להרמב"ם דמפרש דמציל משום אוהל מציל על הבלועים בקרקע אפי' אין במקו' הבליעה חלל טפח. דבלאו אוהל זה של הכלי לא היו ניצולין דקיי"ל ארצו של בית כמוהו עד התהום בפט"ו דאהלות מ"ה. ומשום אוהל הכלי ניצולין דאין זה ארצו של הבית אלא של האוהל הזה וכמ"ש הרמב"ם בפירושו דאוהל בתוך אוהל אם נטמא החיצון לא נטמא הפנימי. ולשאר מפרשים דמפרשי מתני' דבצ"פ מצילין. אין נראה דמשום צ"פ של הכלי לא יחשב הקרקע כארצו של בית. אלא צ"ל דכל שתחתיהן שמונח במקום שיש שם חלל טפח כמ"ש הרא"ש בפירושו כגון אם יש גומא תחתיהן ובה אוכלין ומשקין ע"כ וצ"ל דאין בדופן הכלי גובה טפח דאי גבוה טפח קיי"ל בפ"ה דאהלות דמצילין על באר חלק' בלא צ"פ משום אוהל. אבל כשאין גבוהין טפח אין כאן אוהל ובעי צ"פ ולא דמי לחצץ שחצצו מארצו בפט"ו דאהלות מ"ו דאם יש בחצץ טפח הכלים שבתוכו טהורין דהתם איכא טפח בגובהו ואוהל מעליא היא:

עוד כתב הרא"ש אם פי הכלי מוקף צ"פ וכפאו על פיו וטומאה רצוצה תחתיו בקרקע מציל על מה שבתוכו ע"כ וכה"ג כתב הרמב"ם בחבורו ספי"ז מהט"מ חבית המוקפת צ"פ ונתונה ע"ג המת האוכלין והמשקין שבתוכה טהורים וכתב הכ"מ שכ"ה בתוספתא ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומא' בוקעת ועולה ומטמא כל מה שבתוכה עכ"ל ובאמת ברפ"ט דאהלות גבי כוורת שכזית מן המת תחתי' ורצוצה דאמרי' כל שכנגד הזית תחתי' וגבה טמא ותוכה טהור לגירסת הר"ש והרא"ש שם והתם מדמי לה