משנה אחרונה סב

עכ"ד והם דברים מתמיהים שהרי ברפכ"ב מהט"מ מפורש להיפך וכדפי' ולא עוד אלא שאף לסברתו לא תי' כלום וכי מוציא זית מוציא כלי שטף מתורת כלי ועוד דאינו מציל בצ"פ מאן דכר שמי' התם ולא איירי אלא שאינו מציל מטעם תוך תוכו וצמיד פתיל אינו מועיל לכלי שטף כמו שאינו מציל באוהל המת ובכ"ח אדרבה אם סתמו בצ"פ מציל הוא דהוי תוך תוכו וגם כוונת הראב"ד שם בהשגה שכתב זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צ"פ כו' אינו מובן מה ענין צ"פ לכאן ומה הפרש שייך בו בין כלי שטף לכ"ח והא בכלי שטף לא שייך הצלת צ"פ כלל, והדברים צל"ע, ולענין עיקר הדין נראה דלענין הצלת צ"פ שיעורי דמתני' הם לכל הכלים השנויים ברפ"י דכל המיוחד לאוכלין שיעורו בזתים ולמשקין שיעורו במשקין ובעי מירוח דאם לא מירח הטומאה נכנסת דרך הנקב ומירוח מהני דאפי' בטל מתורת כלי לענין טומאה. מ"מ מציל הוא בצ"פ וכדפי' לעיל ובלא מירוח אינו מציל אפי' הוי כלי לטומאה כדאשכחן בפ"ח מ"ב דאפי' כלי שטף שאין טהרתם במוציא זית אין מצילין באויר כ"ח כשניקב כזתים דלאו תוך הוא כיון שבטל תשמישו (ולאו משו' דבטל מתורת כלי אינו מציל דהא אפי' אם בטל מתורת כלי מצינו שמציל וכדפי' לעיל. ולענין הצלה מאויר כ"ח לעיל בפ"ח מ"ב נמי שיעורים אלו נוהג בכל הכלים ואף בכלי שטף שאין טהרתם אלא במוצי' רמון מ"מ במוציא זית אינו מציל עוד מטעם תוך תוכו דלאו תוך הוי כיון שבטל תשמישו) שאינו משתמש עוד לאוכלין ואעפ"י דלענין טומאה עדיין כלי היא. לענין הצלה מאויר הטומאה בתר תשמישו המיוחד אזלינן כמ"ש הראב"ד שם פי"ד מה"כ. והר"ש שכתב כאן דבמוציא זית חשוב כפתח כיון שניקב בכדי טהרתו כו' כלומר שמצינו בכ"ח ששיעורים אלו הם כדי טהרתו משום שבטל תשמישו וממילא דבכל הכלים חשיב כפתח ובעי צ"פ. ודע שמ"ש הרב כלי גדול שנפחת במוציא רמון וקטן ברובו אין מצילין בצ"פ: כ"כ התוס' בסוף המצניע. אבל רש"י פי' בהיפך רברבי ברוב וזוטרי ברמון וכ"כ הרמב"ם פכ"ב מהט"מ וכתבנו מזה ברפי"ז

פ"י מ"א כלי גללים וכלי אבנים. פי' הרב שאין להן טומאה לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ. לכאורה משמע מלשון זה דאלו היו טמאין מד"ס לא היו מצילין. אבל הר"ש בפי"ג דאהלות מ"ה כתב דהטמא מד"ס חוצץ בחלון וכ"כ התוס' פ' לא יחפור ד"כ ולא מצאנו טעם לחלק בין חציצה דצ"פ לחציצה בחלון. ולכך נראה דז"ש ולא מד"ת ולא מד"ס קושט' דמילתא נקט. ואין ה"נ דאפי' טמא מד"ס חוצץ אלא שראיתי להר"ש לקמן פי"ז מט"ו שהוכיח דכלים של עצמות הדג ועורו אפי' המקבלין אין להן טומאה ואפי' מדרבנן מדקתני הכא דמצילין בצ"פ וע"כ במקבלין איירי דאי בפשוטין אפי' דיבשה נמי כלי עצם פשוטיהן טהורין ע"כ. וכ"כ הרא"ש שם. וזה סותר לדבריו שבפי"ג דאהלות דטמא מד"ס חוצץ וא"כ ה"נ בעצמו' הדג מנ"ל דלא מקבלי טומאה מדרבנן ולענין צ"פ מצילין. ועוד דלפי סברתו בפי"ז דטמא מד"ס אינו מציל ליכא להוכיח דעצמות הדג במקבלין איירי דאי בפשוטין אפי' דיבשה נמי. דילמא פשוטין דיבש' לא מצי למיתני משום דיש להן טומאה מד"ס כמש"ל רפ"ב. ולהכי נקט של ים דמקבלין שלהם אינם אלא מד"ס ובפשוטין לא גזור כלל והילכך מצילין ולעולם בפשוטין מיירי. ואפשר דס"ל להר"ש שיש חילוק לענין טמא מד"ס דודאי בדעבד אם הציל בהן מצילין ובהכי מיירי מתני' דפי"ג דאהלות וכן נכרי דפ' לא יחפור ומתני' דהכא משמע דאלו כלים מצילין בהן לכתחלה ולכתחלה משמע לי' דלא שרינן להציל אף בטמא מד"ס גזירה אטו דאורייתא. וכן משמע קצת לקמן מ"ב אין מקיפין בדבלה שמנה ובבצק כו' ומדלא מפליג משמע דאפי' הם פחות מכביצה אין מקיפין. דאע"ג דטומאתן מד"ס לדעת הר"ש פי"ג דאהלות לכתחלה אסור. (עוד י"ל דדוקא גבי ממעט בחלון פי"ג דאהלות ס"ל לר"ש דחוצץ דהתם בביטלו בחלון איירי ונהי דבטמא דאורייתא לא מהני ביטלו לטהר בלא שינוי מעשה בטהור מדאורייתא וטמא מד"ס מהני וכה"ג מחלק הרב פט"ו מ"ב) ומיהו מדברי הרמב"ם בסמוך גבי כלי עץ הטהורים שמפרש להו דהיינו פשוטין שאין מקבלין טומאה מדאורייתא עיי"ש משמע דאע"ג דטמאין מדרבנן שרי: כלי גללים וכלי אבנים פי' הרב שאין להן טומאה לא מד"ת ולא מד"ס וכן הוא פשוט בכמה דוכתי וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"כ שאין להן טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס לא מד"ת ולא מד"ס וכ"ה בגמ' ס"פ המצניע. ונראה דכ"ז היינו דוקא לטומאת מגעות ומדרסות דבעינן כלי והני לאו כלי נינהו. אבל לענין טומאת עבודה זרה שמטמאה כשרץ כדתנן במס' שבת פשיט' דשייך נמי באבנים: שאם חצב אבן לבימוס ועשאה ע"ז מטמאה כיון דלאו משום מגע אתינן עלה ודמי לאבן המנוגעת ופשוט הוא [כמו אם] עשאה גולל לקבר