משנה אחרונה סא

בתוספתא דחמת. כל זה מלשון הר"ש והרא"ש ז"ל. מבואר מדבריהם דהדרו בהו משינוייא קמא שכתבו דמתני' דהכא מיירי לענין דמהני מירוח וגמ' דשבת דברובו או ברמון לא מהני מירוח. דבתוספתא דחמת מוכח דברמון נמי מהני מירוח. אלא לעולם דאפי' ברמון מהני מירוח. וגמ' דשבת דאמר עד שיפחת ברובו או ברמון. בלא מירוח קאמר כמש"ל. דבניקב מאליו מיירי התם ומתני' דהכא דבכזית בעי מירוח בעשוי בידי אדם ולא ניחא להו להר"ש והרא"ש ז"ל כשינוייא קמא דברמון לא מהני מירוח. ותוספתא דחמת דמוכח דמהני בניקב ממילא וגמ' דשבת דברמון לא מהני מירוח בעשוי בידי אדם דלענין דלא מהני מירוח לא מסתבר משום דעשוי בידי אדם יגרע כח הצלה של צ"פ. דהא כל פתח עשוי בידי אדם אבל לענין דצריך מירוח א"ש דעשוי מאליו לא חשיב פתח וא"צ לצ"פ ובעשוי בידי אדם צריך והיינו שכתבו דשיעורין דהכא בעשוי בידי אדם כלומר שיעורין דמתני' דבעי מירוח בכזית היינו בידי אדם. וגמ' דשבת בניקב מאליו לא בעי מירוח עד כרמון וע"י מירוח אפי' ברמון מציל. הרי לך מסקנת הר"ש והרא"ש דאפי' ברובו ובמוציא רמון מהני מירוח דלא כשיטת הרב והרמב"ם. ומיהו דעת התוס' בס"פ המצניע ג"כ כשיטת הרמב"ם דברוב וברמון תו לא מהני מירוח וקושיית הר"ש מתוספתא דחמת יש להרמב"ם בה פי' אחר דעיקר הך דתוספתא שנוי' לענין שמצילין באוהל השרץ בתנור וכיוצא בו והבין הר"ש שמצילין בצמיד פתיל וממילא שמצילין ג"כ באוהל המת דהכי קי"ל כל שאינו מציל בצ"פ באוהל המת אין מציל באוהל השרץ. אבל הרמב"ם בחבורו ספי"ד מה"כ העתיק תוספתא זו דלאו בהצלת צ"פ איירי אלא שהפחת למעלה משפת התנור שהשרץ בתוכו ובית קבול של החמת והכפישה משולשל לאויר התנור ומציל מטעם תוכו ולא תוך תוכו. ובמת כה"ג אינו מציל כמ"ש הר"ש עצמו דכללא כל המציל באוהל המת מציל בשרץ דווקא לענין צ"פ היא ולא לתוך תוכו. ונמצינו למדין דלפי שיטת התוס' והרמב"ם אין אנו צריכין לומר דשיעורין דמתני' בניקבו היינו בנעשו בידי אדם כשיטת הר"ש. אלא בניקבו מאליהן והכי מס מסתבר ולשיטת הר"ש קשה דבניקבו בידי אדם הא אמרי' לעיל בניקב הסתימה שבפתחו דאם נעשה בידי אדם טמא בכ"ש, ואין טעם לחלק בזה בין נקב שבסתימה או שבגוף הכלי כיון שעשאו בידים והא חזינן דניחא לי':

ובספר משנת חכמים טעה בזה טעות גדול לעיל בפ"ח מ"ו כתב שם דשיעורין דמתני' דהכא ע"כ בניקבו מאליהן כדקתני בד"א בזמן שלא נעשו בידי אדם כו' וטעות הוא דהאי בד"א לא מיתני אדהכא אלא לעיל בניקב המירוח ולא ראה שהר"ש מפרש להדיא דהכא בניקבו בידי אדם דווקא וגם מ"ש שם עוד דכל עיקר טעם דמתני' דהכא דאין מצילין משום שניקבו בכדי טהרתן הוה כשבר כלי ואינו מציל בצ"פ אלא כלי. וכיון דהוי צ"פ כמאן דליתי' הטומאה נכנסת דרך פי הכלי אבל דרך נקב אין נכנסת הטומאה אא"כ יש בנקב טפח כמ"ש התוס' ס"פ המצניע עכ"ד. וכל אלו דברים תמוהין (דהא שיעורין דמתני' דקתני לאוכלין בזתים ולמשקין בכ"מ היינו דבעי מירוח וע"י מירוח מציל ובזה כל המפורשים מודים דאפי' בטל מתורת כלי לענין טומא' מציל הוא בצ"פ ולא הוי כשבר כלי ובהדיא תני בתוס') דודאי אפי' ניקב בכדי טהרה חשוב כלי להציל בצ"פ דהא בהדיא קתני בתוספת' החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלי מצילין כו' והר"ש והרא"ש מפרשי לה שמצילין בצ"פ כדפי' לעיל. וגם הרמב"ם כתב בהדיא רפכ"ב מהט"מ כלי גדול שנפחת חציו והקיפו בצ"פ וסתם מקום הפחת בצ"פ ה"ז מציל אעפ"י שאינו חשוב כלי לענין טומאה עכ"ל. ומ"ש בשם התוס' דבנקב בעינן טפח ליתא דלא נמצא זה שם בדברי התוס' אלא דבפחות ממוציא רמון או רובו אין הטומאה נכנסת וגם זה אינו אלא לשיטת רש"י שם דעד רובו לא בעי מירוח שאין הטומאה נכנסת אלא דרך פתח. אבל לשיטת רוב המפורשים דבפחות מרמון בעי מירוח וברמון לא מהני מירוח ודאי דדרך נקב נכנסת הטומאה וכ"כ התוס' בב"ק דק"ה וכ"כ הרב בהדיא ספ"ב דט"י ועיקר קושייתו שם שהביאו לכל זה מה שהוקשה לו דגבי בית שאור דהתם בעי נפרץ בפ"ט והכא אמרינן לאוכלין בכזית. לאו קושיא היא כדפי' לעיל דפשיט' דשעורי דמתני' אינ' לכל הכלים דהא בתנור אמרי' לעיל מ"ז דשיעורו בפי מרדע ואין דינו ככלי המיוחד לאוכלין וה"ה לבית שאור וראיתי בכ"מ פי"ד מה"כ על מ"ש הרמב"ם שם דין תוך תוכו דאינו מטמא בכ"ח ושאם ניקב הפנימי אינו מציל וכדתנינא לה לעיל פ"ח מ"ב דשיעורי הנקבים דהתם כהך דהכא העשוי לאוכלין שיעורו בזתים וכו' והרמב"ם מחלק שם דכלי שטף כולם שיעורין בזתים ושיעורין דמתני' הם לכלי חרס. וכתב הכ"מ דרבינו סובר שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצ"פ