משנה אחרונה נח

לפי תומם הלכו ודרסו עליהן ולא נתכוונו להוציא משקין שאם נתכוונו יש כאן מגע בכוונה ומטמא כדפי' לעיל ספ"ח. וכן משמע בתוספתא הביאה הר"ש דתני התם גפת שנעשה בטהרה ונטמאת ונפל' לאויר התנור בשעת היסקו טמא כו' והיכי משכחת לה דנטמאת אחר שנעשה בטהרה אלא כשנגע בהן טמא בכוונה. ונראה דתני להך מתני' הכא לפרושי ההיא דלעיל דקתני דגפת מטמא לתנור. היינו שנדרך בטומאה שהמשקין הנשארין בתוכו טמאין מתחלתן ומטמאין לעולם אפי' יוצאין שלא בכוונה והילכך מטמאין את התנור כשהוסק דאלו נעשו מתחלה בטהרה אין המשקה היוצא לתנור שלא בכוונה מטמא: כוש שבלע את הצינורא. כל הני לא חשיבי כטהרה בלועה שאינה מיטמאת דבלוע לא הוי אלא בבטן בעל חי שאינו יכול להוציאו וכל אלו יכול להוציאם וכמו תרנגול מת דפ"ח מ"ה והילכך אין בלועה מצילתן ומטעם צ"פ נמי אין ניצולין דצמיד פתיל לא שייך אלא בכלי שיש לו תוך כמ"ש הרב ומ"ש הרב והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב ע"כ וכ"כ הר"ש. והוא מגומגם דהתם הטומא' בלועה והכא לענין טהרה בלועה הו"ל למימר דדמי לאוכלין שגבלן בטיט שכתב הרב בס"פ: נכנסו לאוהל המת נטמאו. דוקא לאוהל המת אבל נגע בהן המת טהורין דהא לא נגע בכלים אלא בעץ ובלבנה שאין מקבלין טומאה אבל לענין אוהל כיון שבלא מגע מטמא וכן בהיסט הזב אין הפסק בעץ והלבנה מטהרו וכן באויר התנור דלא חשיבי בלוע גמור וכגלויין דמי. וא"ת הא פשוטי כלי עץ נמי מדרבנן מיהו מקבלי טומאה כמ"ש הרב רפ"ב וא"כ כי נגע בהן ככר של תרומה אמאי טהור לגמרי. וי"ל דלא כל פשוט טמא מדרבנן אלא המשמש אדם וכלים כמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה"כ והכא שבלעו אין ראויין למלאכתן. נכנסו לאויר התנור טהור. פי' אחר שנכנסו לאוהל המת ונטמאו אם נכנסו אח"כ לאויר התנור טמאוהו שהרי נעשו אב ע"י טומאת המת, אבל אם נטמאו מהיסט הזב אינם אלא ראשון וראשון אין מטמא את התנור כדפי' בפ"ח. ומ"ש הרב דטומאה בלועה מטמא התנור כדפי' בפ' דלעיל ר"ל גבי תרנגול מת

מ"ז סרידא: כל השיעורים שנשנו מכאן עד סוף הפרק לענין הצלת צ"פ עיקרן הם הלמ"מ שנמסר השיעור לכל כלי כמפורש כאן אלא שלא נתפרש אם משערין בריוח דהיינו נכנס או לא נכנס ובזה נחלקו החכמים. וצריך טעם במאי קמיפלגי חכמים ור"י דמתני' ולא עוד אלא שסברתם הפוכה דלחכמים נסדק מן התנור לסרידה חמור מנסדקה הסרידה. ולר"י אדרבה נסדקה סרידה חמור טפי. ונ"ל דנסדק מן התנור לסרידא. פירושו כמ"ש הרמב"ם שנסדק מעצם התנור בגובהו עד הסבכה עכ"ל בפירושו ומשמע שנסדק התנור וגם המירוח שסביב פיו עד הסבכה. וכיון שנתקלקלו שניהם ס"ל לחכמים דחמיר טפי ואפי' בלא נכנס אינו מציל ולר"י ס"ל דהא קיל טפי דזיל הכא ליכא שיעור והכא ליכא שיעור ולא מצטרפי אהדדי והילכך מציל עד שיהא השיעור בנכנס וסיפא בנסדקה הסרידה לבד לרבנן קיל טפי כיון דהקלקול בסרידה לבד ולא בתנור. ור"י לטעמי' דבחד דוכתא חמור טפי דאיכא שיעור בלא צירוף. ונראה דה"ה נסדק התנור לבדו ולא נסדק המירוח דינו כמו נסדק הסרידא דלחכמים שיעורו נכנס ולר"י בלא נכנס אלא נקט נסדק הסרידה לרבות' דחכמים דקלקול הסרידה גרע טפי מקלקול התנור כיון דדרך פתחו נכנסת הטומאה יותר כדמוכח לקמן בס"פ ואפ"ה סברי חכמים דאינו טמא אא"כ נכנס וכ"ש נסדק התנור. ומזה קשה לי על לשון הרמב"ם בחבורו פכ"ב מהט"מ ששינה לשון המשנה ולא העתיק נסדק מן התנור לסרידה אלא נסדק התנור. ולפ"ז נסדק התנור לחכמים חמור טפי מנסדקה הסרידה. וא"א לומר כן דקלקול הסרידא ודאי גרע טפי כדפי' וגם לפי פי' הרב דמן התנור לסרידה היינו המירוח לבדו אין לנו טעם לחלק בין נסדק המירוח ובין נסדקה הסרידא. ולמאי דפי' דהעיקר כדברי הרמב"ם בפירושו ניחא: ונראה שדקדק התנא ותני נסדק ובכולה מתני' דלקמן תני ניקב וכן בכל דוכתא ויש חילוק בין ניקב לנסדק דכל נקב משמע אפי' יש בו חסרון אבל נסדק היינו בלא חסרון כמ"ש הרב רפ"ו דבכורות וכן ברפ"ג דחולין ומשמע מזה דשיעורי דמתני' היינו בנסדק לאורך התנור או הסריד' במפולש כמלא חוט ואין בו חסרון אלא לפי שהולך על חלק גדול אם יש שם כמלא פי מרדע אינו מציל. ושיעור מלא פי מרדע הוא טפח כמ"ש הרמב"ם בחבירו. והיינו שמודדין אורך הסדק בחוט אם אורך החוט כהיקף פי המרדע והיקפו טפח אינו מציל. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל דפותח טפח מביא את הטומא' והיינו שיהא שם חלל טפח דווקא כמו פותח טפח דכל דוכתא. והכא אין בסדק חסרון כלל. ופילושו ג"כ אין בו טפח על טפח דהא אין בו חסרון ואין שם