משנה אחרונה נז

ובמג"א בה' פסח סי' תס"ז חילק ג"כ בזה: וניחא דקתני שאין לו במה יתלה. כלומר שאין לך לומר שמא עתה נפל כיון דתנור איתרע חזקתי' לחומרא אזלינן וכ"כ הפוסקים ביו"ד רסי' פ"א בגבינות שנעשו מבהמה ונמצאת טרפה אם הטרפות הוא בדבר שבודאי אירע מחיים אוסרין הכל למפרע דהא ודאי נפקא לה הבהמה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי נולד בה הטריפות אוסרין הכל יעיי"ש וע' בתוס' ריש נדה בד"ה דאיכא ריעותא

מ"ד שסוף משקה לצאת. פי' הרב שהספוג עשוי להכניס ולהוציא בו ע"כ. ולאו דווקא קאמר משום שעשוי לכך דלאו בהכי תליא דהא שרץ בתרנגול מת אינו עשוי להכניס ולהוציא ואפ"ה מטמא כדלעיל פ"ח מ"ה. אלא עיקרא דמילתא היא כל שיכול להוציאו לא מיקרי בלוע ובתרנגול מת יכול להוציאו. אבל בחי הוה כאינו יכול דאדרבה ניחא לי' בפיטומי' ואין דרך להוציא אוכלין מתוך בעלי חיים ובספוג נמי כיון שיכול להוציאו לא מיקרי בלוע והא דאמר שעשוי להכניס ולהוציא לאו דווקא אלא האמת אומר. והיינו נמי טעמא דכל הבלועין כמו עובר במעי אשה וחץ התחוב באדם בסוף מס' מקוואות שאינו יכול להוציאן כמ"ש הר"ש שם בחץ שיש סכנה בהוצאתו אבל כל שיכול להוציאן כגון ספוג ומלמד שבלע את הדרבן ולבנה את הטבעת לא מיקרי בלוע. ומיהו כשאין יכול להוציאו בקל אלא ע"י הדחק כמו חרסין שבלעו משקין דבסמוך שאין יוצאין כ"א ע"י היסק הוה כמו אינו יכול להוציא ולכך אין מטמאין את התנור אא"כ הוסק כדלקמן. והיינו נמי דפליגי הכא בלפת וגמי כיון שיוצאין ע"י שבודקין בהן את היין לת"ק חשיב שלא ע"י הדחק. ור"ש חשיב לי' ע"י הדחק

מ"ה חרסין שנשתמש בהן. פי' הרב עביט של מי רגלים של זב וזבה שנשבר כו ע"כ דסתם חרסין משמע שברים וכיון דשברים נינהו מסתמא אין אדם מקפיד עליהן לנקותן ולהוצי' מהם משקין המאוסין הבלועים בהן ובכה"ג כל שאינו מקפיד עליהן א"ר יוחנן דאפי' משקין חמורין לא מטמאו לתנור אא"כ הוסק. והילכך מפרש הרב נמי למתני' דאפי' בחמורין. ומיהו היינו דוקא בחרסין שהוצאת המשקין מהם הוא ע"י הדחק בהיסק. אבל יכול להוציא בקל אפי' במשקין קלין לא תלי בקפידא כלל דאפי' בלועין כפלוטין דמי אפי' אינו מקפיד עליהן כדפי' לעיל: שנשתמש בהן. פי הרב ומיירי שהדיחום במים ג"פ כו' והא דתנן בסוף מס' טהרו דבעי ניגוב אפי' של עץ ומשמע דהיינו במים ואפר כההיא דסוף מס' ע"ז התם בכלי גת דחמירי שנותנין בהם בשפע והוי כמו מכניסין לקיום. א"נ התם שבא להשהותן ולהשתמש בהן טהרות ויש לחוש שבתוך זמן הרבה יפלטו הבלוע בהן. אבל הכא בחרסין השבורים שאין עומדין לתשמיש בהדחה בעלמא סגי ומ"מ לא ידעתי למה הוצרכו ג"פ. ואפי' פ"א ל"צ אם אין [נמחק ש"א] כהא דתני' בפ' התערוב' דע"ט חרסין של זב וזבה פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר. ומ"מ אינו נכון דהתם לענין הבלוע בתוכן איירי שאם נותן לתוכו מים פעם אחת ושתים עדיין לא הפליטו הכל עד פעם שלישי ונ"מ שהמים מטמאין משום תערובת מי רגלים או החרסין עצמם מטמאין במשא וכן פי' רש"י שם וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' משכב אבל הרב שכ"כ לענין משקין הדביקין אינו נכון: שסוף משקה לצאת: ודוקא בחרסין אבל עצים שבלעו משקין והסיקן בתנור התנור טהור שכלין המשקין לתוכו כדמוכח ספ"ד דמכשירין: וכן בגפת חדשה. אבל בישנה טהור ובחרסין לא חילק משו' דבלעו טובא ואפי' לאחר י"ב חדש פולטין עוד והא דלענין איסור יין נסך מהני יישון יב"ח אפי' לכ"ח כדאיתא בפ' אין מעמידין. התם דאפי' פלטי לאחר יב"ח לית לן בה דנותן טעם לפגם הוא. ולענין טומאה לא שייך זה וכ"כ בתשו' ח"צ סי' ע"ה. ועיי"ש הטעם דשרינן לכתחלה נ"ט לפגם לאחר י"ב חודש

מ"ו הגפת והזגין. עיקר משנה זו מתפרשת ע"פ התוספתא דטהרות הביאה הר"ש כאן שדרך המשקין היוצאין בשעת דריכת הזתים והענבים שמקצתן חוזרים ונבלעים בזגין ובגפת. ואם בשעת דריכה נעשו בטומאה ונטמאו המשקין. והילכך המשק' היוצא מן הזגין אח"כ אפי' שלא לרצון טמאי' שכבר נטמאו בתחלה כשדרכן בכוונה וחזרו ונבלעו. אבל אם נעשו בטהרה ולאחר שיצאו כל המשקין חזרו והלכו טמאים על החרצנים ומיצו משקין מתחת רגליהן אין המשקה הזה מקבל טומאה עכשיו שאין תורת משקה עליו שהרי שלא לרצון יצא וא"ת ליתני רבות' טפי דהמשקין שיצאו מן החרצנים ונגע בהן טמא לא נטמאו. וי"ל דהתם ודאי נטמאו אם נגע בהן הטמא בכוונה דדמי למים שבקרקעות שבעודן מחוברין אין מקבלין טומאה ואם נגע בהן טמא בכוונה מקבלין טומאה ולהכי תני והלכו עליהן טמאין