משנה אחרונה נה

טהורין. והטעם נראה כדפי' לעיל דהא דאין צ"פ מציל על כלי שטף מדרבנן הוא ולא גזור אלא כשהם בעין גלויים ומונחים בתוכו והני הואיל ומכוסין ובלועין כולם בתוך המגופה בכה"ג לא גזור. וכן כשאינם בתוך אוירה אעפ"י שנראין לא גזרו בהו. ובהכי מיושב מה שהקשה הרא"ש ע"ז דמאי מהני בקליפת השום כיון דאם אין מכוסין אין הכלי מציל גם הטיט לא יציל ע"כ ולמאי דפי' ניחא. ומ"ש תיו"ט דהך שוקעין ותחתיהן כקליפת השום הו"מ למיתני נמי ברישא גבי נחושתו של תנור כו' עיי"ש ושותא דמר לא ידענא דרישא הא מיירי שהטומאה בנחושתו ומה מקום יש שם לחלק בין אם יש כקליפ' השום. דאם אין הבצק נוגע אפי' נראין טהור ואם הבצק נוגע אפילו מכוסין בטיט לא מהני דאין צ"פ לטומאה וכ"ש טיט ואולי לאו אבבא דרישא קאמר אלא ה"ק דה"ה אם המחט והטבעת הטהורין הם בנחושתו של תנור שבאוהל המת ומוקף צ"פ שניצולין ג"כ המחט וטבעת אם שוקעין בתוכו ותחתיהן כקליפת השום כמו שניצולין בכה"ג במגופה. ונראה דלפי פי' הרמב"ם ודאי כן הוא דלאו דווקא נמצאו במגופה דה"ה בנחושתו ובטפלה כל שמכוסין. או שאינם בתוך אויר התנור ממש ניצולין. אבל לפי' הר"ש והרא"ש נראה דלא שייך דין זה אלא במגופה דווקא דבמגופה יש חילוק בין מנגד פיה לצדיה משא"כ התם

מ"ב חבית. משנה זו פירשוה כל המפורשים שהיא כאותה השנוי' בפ"ה דאהלות מ"ג ובפ"ק דעדיות ונזכרה ג"כ ברפ"י בקצרה מלבד הרמב"ם ז"ל שפירשה בענין אחר שהמניקת מקצתה תוך החבית וקצת' באהל המת והיא של חרס וטמאה מן הדין שהיא עם המת באוהל. והשיג הראב"ד כיון שהמניקת אין לה בית קבול אינה מקבלת טומאה והכ"מ השיב שבמקום העיקום מתעכבים כמה טפות יין וחשיב כבית קבול ואינו מספיק דכ"ח אעפ"י שמקבל אם אינו עשוי לקבלה טהור כדלעיל פ"ב. ומניקת זו אינה אלא כמו צינור להביא על ידה מכלי לכלי ואינה עשוי' לקבלה. ועוד דלשיטת הרמב"ם שהמניקת טמאה מן התורה האיך המשקין טהורין והמניקת נתונה בתוך המשקין. וצ"ל דמיירי שהמניקת אינה נוגעת במשקין ובאויר לא מטמאה שאין כ"ח נעשה אב וראשון לא מטמא מה שבאויר כ"ח כדפי' בפ"ח מ"ה ומ"מ הוא דחוק דסתמא משמע אפי' נוגעת מדנקט מניקת דווקא משום שדרכה להיות בחבית להמשיך בה ומסתמא נוגעת (ועוד דהא מלאה משקין קתני ושמא ס"ל להרמב"ם דהמניקת לא נטמאה כולה אלא חלק שבאוהל המת ומה שבתוך צ"פ טהור ומצינו כה"ג פט"ו דאהלות מ"ט) והיותר תימה דבמס' עדיות נשנו כל הדברים שחזרו ב"ה להורות כב"ש ואותה משנה דאהלות נשנית שם. וזו לא נישנית ש"מ דהיא היא ומ"ש הכ"מ דא"כ תרתי למה לי י"ל דהכא אתי לגלויי אמתני' דלעיל דאמרי' התם המרט והטבעת אעפ"י שהם שוקעים בתוך אויר התנור כשהם בלועין במגופה ניצולין דהא דאין כלי שטף ניצולין בצ"פ אינו אלא מדרבנן כשהם בעינייהו דוקא ובבלועין לא גזרו כדפי' לעיל והיינו דתני' בתרה עיקר הדין הזה לאשמועי' דכולה מלתא מדרבנן הוא שהרי ב"ה לא הודו בה בתחלה. ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ לא הו"ל לתנא לשנות דיני אוהל המת כאן דהא דתני לה במתני' דלעיל איידי דפתח במחט וטבעת בתנור לענין שרץ מסיק לכולהו דיני דמחט וטבעת שבתנור

בש"א החבית והמשקין טהורין. נ"ל דעיקר פלוגתייהו הוא בקדרה והחבית של חבר דאי בשל ע"ה כיון שמן הדין היא טמאה ואינה חוצצת היכי אמרי' דטהורין. ואפי' נימא דלע"ה לעצמו מטהרינן להו לא ניחא למימר להו על טמא שהוא טהור. ואע"ג דכי נמי אמרי' להו שהוא טמא לא צייתי' מ"מ אין לנו לומר להם טהור דבכה"ג אדרבה אנו חייבין למחות בידם דבספק של תורה לא אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כדמוכח בפוסקי' בא"ח סי' תר"ח וכ"ש דאסור למימר להו טהור אלא כי פליגי בשל חבר אי גזרו בו אטו של ע"ה. וכן משמע במס' עדיות שאמרו מפני שהוא טמא ע"ג ע"ה ולא אמרו מפני שכלי ע"ה הוא טמא אלא ה"ק שבשל חבר גזרו אגב ע"ה וכילה מתני' בחבר הבא לשאול אומרים לו החבית והמשקין טהורין ולא חיישי' שאם ישמע ע"ה כן יבא לטהר לעצמו בכלי שלו ג"כ דבלא"ה נמי מחזיקין כליהם בחזקת טהורים. ועל כלי שטף אומרים לחבר שאינו ניצול בצ"פ בין שאותו כלי שטף הוא של חבר עצמו ובין ששאלו מיד ע"ה שעשו בזה דין שוה לכל הכלים אבל לא ראו חכמים לגזור על כלים של ע"ה לבד שהם לא יצילו בצ"פ ושל חבר יצילו דנפיק מינה חורבה לחבר שהרי ע"ה לא ישמעו לנו בזה שמחזיקין כליהם בחזקת טהרה ויצילו הכל ע"י צ"פ בכלי שלהם ואם ישאל החבר מהן כלי שטף ישתמש בו בלא הזאה ובאמת הוא טמא מת שכבר נטמא במת אצל ע"ה שהצילו ע"י צ"פ בכלי שלו ועכשיו שגזרו על כלי שטף