משנה אחרונה נד

מטמאה כלי אלא הדם והרוק שבידה מטמאין את התנור דמשקה מטמא כלי ואעפ"י שהדם היא דם מגפתה ושלא לרצונה בא. כיון שנתנה ידה עם הדם לתנור לגורפו הרי נתינתה ברצון והוה מגע טומאה ברצון דמטמא אפי' אם יצא שלא לרצון דמחובר נמי כה"ג מטמא כדפי' לעיל. וכן בנכוה ונתנה אצבעה לתוך פיה ונדבק הרוק באצבעה וגרפה בו התנור הרי מגע טומאה ברצון ומיירי דהכאת הקוץ והכוי' הי' קודם הגריפה או באמצע וכיון שגרפה אח"כ היינו מגע ברצון. כך היא לפי שיטת הר"ש. ולפ"ז נתנה אצבעה בפי' לא קאי אדם אלא אכוי'. אבל הרמב"ם מפרש דהך סיפא באשה טהורה והתנור טמא ונתנה אצבעה בפי' אתרווייהו קאי למצוץ הדם שבאצבעה. ובכוי' נמי ללחלח האצבע ברוקה. ונטמא האוכל תרומה שבפי' מן הדם והרוק. וצ"ל דלא נגעה בידה באוכלין שבפי' דאי נגעה בידה הידים עצמן מטמאין את האוכלין אלא ידה נוגעת ברוק והרוק מטמא את האוכלין. ומ"מ צ"ע מי דחקו לאוקמי רישא באשה טמאה ותנור טהור וסיפא איפכא כיון דמצינן לאוקמי כולה באשה טמאה כשיטת הר"ש. ואפשר דגירסתו היתה נטמאת ומשמע דהדבלה שבפי' נטמאת וכמ"ש תיו"ט. ומ"מ מ הגירסא גופה קשיא. וצ"ל דהיתה גורפתו והכתה הקוץ משמע דלאחר שגרפתו היתה ההכאה והרי לא הכניסה שוב ידי' לתנור ותנא גופי' דלא תני הכתה הקוץ ואח"כ גרפה משום דאורחא דמילתא הוא ואין דרך לגרוף התנור בידה עם הדם

פ"ט מ"א מחט וטבעת. הו"מ למיתני נמי האי דינא בשרץ שנמצא אלא משום סיפא דקתני נמצאו בטפלה אם בטהור טהורין דלא שייך בשרץ:

ואם בטהור טהורין. דכיון שהתנור טהור ע"י צ"פ הטפלה נמי טהורה והמחט וטבעת בטלו אגב הטפלה דכגוף הטפלה דמי. ולא דמי לאוכלין שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן כמ"ש הרב בס"פ. התם אוכלין לא בטלו אגב הטיט. והכא אגב הכלי בטלו ומיהו דווקא אם הכלי יש לו צד טהרה ע"י צמיד פתיל כי הכא דטהרת הטפלה הוא מחמת שהתנור ניצול בצ"פ שאם לא הי' כאן צ"פ הי' התנור עם הטפלה טמאין וע"י הצ"פ ניצולין. והמחט והטבעת ניצולין עמהן אבל בלא צ"פ אין בלועין מצילין דהא לבנה שבלעה טבעת טמאין באוהל המת כדלקמן מ"ו ונראה דזה הוא עיקר הטעם מכח צ"פ ולא משום דבטלו ממש אגב המגופה דחשיבי כמגופה דאפי' לא בטלו ניצולין כמו המגופה דל"ד לאוכלין שגבלן בטיט ולבנה שבלעה טבעת דהתם אין שם טהרת צ"פ. ואי קשיא לך מחט וטבעת הא לא מהני להו טהרת צ"פ דאינו מציל על כלי שטף כדלקמן וכמ"ש הרב בסוף מתני'. לאו קושיא היא דהא דאינו מציל על כלי שטף מדרבנן הוא דגזור משום כלי של ע"ה ולא גזור אלא בכלי שטף בעינייהו שגלוים ומונחים בתוך הכלי חרס. ובבלועין לא גזור דמילתא דלא שכיחא הוא וכן מוכח עוד לקמן בסמוך. והשתא הא דאמרי' שהמחט וטבעת בטלי אגב המגופה לאו בטלי ממש. אלא לומר שניצולין אגבן הואיל והם בלועין בהן, והיינו טעמא נמי דנמצ' במגופה מצדי' טמאין. דכיון שאין החבית צריכה שם למגופה אותו החלק של המגופה הוי כטיט בעלמא ודמי לאוכלין שגבלן בטיט וה"נ אפי' בלא טהרת הצ"פ הי' אותו החלק טהור דלאו מן הכלי הוא. וכל שאין טהרתו מחמת צ"פ אינו מציל. (ותיו"ט שכתב שהמגופה אינו כלי טמא לא ידעתי למה הוצרך לזה. והראב"ד כ' זה לפי דרכו ושטתו ואינו ענין לכאן לפי שיטת המפורשים ז"ל) ועוד מוכח כן בפ' דלקמן מ"ג:

שוקעין בתוכ' ותחתיהן כקליפת השום טהורין:

הרב פי' שלא נכנסו לאויר החבית ואינו מובן דהא רישא תני אפי' נראין בתוכה אבל לא לאוירה טהורין והיכי תני הכא תחתיהן כקליפת השום הא אפי' אין תחתיהן כלום טהורין. ומתוך זה נראה שהר"ש והרא"ש הוצרכו לפרש דהך דשוקעין קאי אנמצאו במגופה מצדי' דאמרן לעיל דטהורין וקאמר הכא דאם גם מצדה של חבית שוקעין לתוכה וכגון שנפרץ החבית שם בדופן והמגופה מגינה שם על הסדק דהשתא גם צד החבית צריכה למגופה וחשיבא נמי ככלי וניצולת בצ"פ ומצלת גם על המחט והטבעת שבתוכה אלא דהכא בעי' תחתיהן כקליפת השום שלא יהיו נראין לתוכה הואיל ואינו כנגד פי'. וכתב הר"ש שכן משמע לו ע"פ התוספת'. ומ"מ אין לנו טעם ברור בזה דכלום יש חילוק בין מפיה לצדי' אלא משום שכנגד פיה היא צורך לחבית. ובמקום שיש צורך לה גם מצדה למה יגרע מכנגד פיה. אבל הרמב"ם מפרש מתני' כמשמעה דאכנגד פיה קאי. ולעיל אמר דנראין בתוכה ולא לאוירה טהורין והשת' אמר דשוקעין בתוכה היינו שבולטין עם המגופה עד למטה לתוכה ואוירה של חבית נמי טהורין אם תחתיהן כקליפת השום. דאי איכ' חדא למעליותא או שאין נכנסין לאוירה אפי' נראין טהורין. או שמכוסין כקליפת השום אפי' הם באוירה ממש