משנה אחרונה נ

להוציאו וכן בלע טבעת דסוף מקוואות (והיינו טעמא כמי דאינו מציל הבלוע אא"כ בלוע במעיו אבל כשהם בתוך פיו לא כדלקמן מ"י משום שיכול להוציאו) ועוד כתבנו מזה בפ"ט: ואם מת טמא: דווקא התנור טמא שהטומאה באוירו. אבל נגע התרנגול בככר של תרומה טהור דהא בשרץ לא נגע כדלקמן פ"ט מ"ו. ומיהו אם חשב על התרנגול לאכילת אדם הוא עצמו מטמא את התרומה דנבלת עוף טהור צריך מחשבה כדתנן רפ"ק דטהרות: הפת שבתוכו שני' פי' הרב ולא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה כו' פי' דלא אמרי' מה שהתורה אמרה שכ"ח נטמא מאויר היינו משום שרואין השרץ כאלו ממלא את כל התנור. דא"כ הכלים שבתוכו נמי הי' להם ליטמא מחמת השרץ. ורחמנא אמר מכל האוכל ולא כלי. וע"כ הטעם הוא משום דכל שיש באוירו של כ"ח הוה כנוגע בעצמו. והרי השרץ שבאויר התנור כנוגע בתנור. אבל לא אמרי' דהשרץ שבתנור הוה נמי כנוגע בכלים שבתנור. כיון שאין השרץ באוירן של כלים והא דאמרי' לעיל במ"ב דכלי השקוע כולו בתנור כחד תוך דמי היינו דאותו שהוא שקוע בטל לגבי החיצון דהפנימי כמאן דלית לי' אויר דמי. והילכך ה"נ אין השרץ באויר הפנימי ולא חשיב כנוגע בהן אלא כנוגע בתנור ואתי התנור ומטמא לפת להיות שני'. ולמדנו מזה שאם נפל ככר טמא ראשון לאויר התנור אינו מטמא אפי' להפת שבתנור דהא לא הוה כנוגע בפת אלא כנוגע בתנור ואין ראשון מטמא כלים. ומיהו משקין בכה"ג מטמאין לתנור מדרבנן

מ"ו בית שאור הא דנקט בית שאור ולא תני כלי חרס סתמא אפשר דבית שאור שלהם דרכו להיות חלוק במחיצה באמצעו מבית האומן והוא הקרץ שבינתים. ולמאי דפי' לקמן גבי הי' בו פ"ט דזהו דווקא בבית שאור ניחא. מוקף צמיד פתיל דצ"פ מציל בכ"ח כדרך שמציל באוהל המת וילפינן לה מדכתיב מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צ"פ כמ"ש הרב וכ"ה בת"כ. וא"ת קרא למה לי הא ק"ו הוא אם מציל במת החמור אינו דין שיציל בשרץ. וי"ל דאיכא למימר מה למת שכן מחיצה מצלת כדלעיל בר"פ

ונתון לתוך התנור. וכולו שקוע בתנור דלאו תוך תוכו הוא ולכך התנור טמא והיקף צ"פ לא מהני דאין צ"פ לטומאה כמ"ש הרב. ודין זה שאין צ"פ לטומאה פשוט הוא במס' אהלות בכמה דוכתי' ובגמ' בפ' בהמה המקשה דע"א יליף לה מדקיי"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה אע"פ שכולה טמונה בתוך הקרקע ואם בליעת קרקע אינה מצלת כ"ש בליעת כלי כן פירש"י שם. וצ"ע דלענין טהרה נמי כלי עדיף מקרקע דצ"פ בכלי מציל על טהרות שבתוכו וקרקע אינו מציל דהא אוכלין שגבלן בטיט אין הטיט מצילן כמ"ש הרב בספ"ט וגמ' ערוכה היא בפ"ק דזבחים ד"ג. וקיי"ל נמי דקרקע של בית כמוהו עד התהום בפט"ו דאהלות מ"ה. ואי הוה אמרי' דההיא דפ' בהמה המקשה בטומאה רצוצה אפי' יש במקומה טפח קרי לה רצוצה ומשום דבסתימה מכל צד איירי דהויא כרצוצה ובוקעת. הוה ניחא דהא דאוכלין שגבלן בטיט לא מהני דוקא שאין שם טפח. וכן הא דקרקע של הבית כמוהו דוקא כשאין שם טפח אבל יש שם טפח מצילין על הטהרות. והשתא מייתי שפיר דמוכח דאין צ"פ לטומאה דאפי' במקום שמציל על הטהרות אין מציל על הטומאה. ולפ"ז משמע דטומאה סתומה בוקעת אף לטמא באוהל. (וכ"כ הכ"מ בפ"ז מט"מ דין ד' שכ"ד הרמב"ם) אבל לא משמע כן גבי קבר סתום רפ"ז דאהלות. ובמס' אהלות יש להאריך בזה: השאור טהור. אע"ג דבית השאור נטמא מן השרץ לא אמרינן דהכלי הדר ומטמא לשאור דהכא הכלי עצמו לא נטמא אלא אותו חלק שבו השרץ ולא החלק שבו השאור דתוכו של זה הוי גבו של חבירו ואין כ"ח מיטמא מגבו כדלעיל פ"ב מ"ז: אם יש שם פ"ט הכל טמא: קשה דבספ"ט תנן העשוי לאוכלין שיעורו בזתים והכא למה לי פ"ט במוציא זית נמי הא בעי מירוח ואם לא מירח הכל טמא ולמאי דפי' שם דהתם דווקא בניקבו בידי אדם אבל ניקבו מאליהן בעי נקב גדול הכא דמיירי בניקב מאליו כמ"ש תיו"ט בשם מהר"ם בעי פ"ט גבי בית שאור כדאשכחן שם בפ"ט שיש שיעורין חלוקים יש ששיעור נקב שלו במלא פי מרדע ויש במלא כוש ויש במלא מיצה וא"כ י"ל דבית שאור שיעורו בטפח והשתא ניחא דנקט הכא בית שאור דווקא. ועוד כתבנו מזה בספ"ט ודברי ס' משנת חכמים בכאן תמוהים ולקמן פי' בפ"ט. הכל טמא פי' הרב דאטומא' מת קאי. ונראה דלפי פירושו שמפרש שאם הי' שם פ"ט שנפרץ המחיצה ע"כ צ"ל דאטמא מת קאי אבל לפי' הר"ש שנפרץ הצ"פ עצמו בפ"ט והוה כאלו אין כאן צ"פ בבית השאור וא"כ אפי' בשרץ הכל טמא: כיון שכולו שקוע בתנור הוה הכל בתוכו של תנור ולא כדמשמע בתיו"ט דאף להר"ש קאי אטמא. מת לחוד. ומ"ש בהגהת פי' הרא"ש דאפילו נפרץ המחיצה