משנה אחרונה מט

(ופי' הר"ש דהאי לצד היינו חוץ שפיה ושוליה הכל חוץ לתנור) השרץ בתוכה התנור טהור. השרץ בתנור מה שבתוכה טהור. היתה דופנה מעובה לתוכו שרץ בתוכה התנור טמא. שרץ בתנור מה שבתוכה טמא ע"כ ופי' הר"ש היתה דופנה מעובה לתוכו מעט מפיה לתוך התנור וכשהשרץ בתנור מה שבתוכה טמא היינו האוכלין שבפי' שבתוך התנור עכ"ד. וזה כשיטת הרא"ש. אבל לא הבנתי מנ"ל דהיתה דופנה מעובה היינו מקצת דופנה ומעט מפי'. דילמא בכולו שקוע מיירי ועיקר דינא דשקוע קמ"ל דאם הוא שקוע לא הוי תוך תוכו. ונראה דהר"ש מפרש דחבית שהיא נתונה ע"פ התנור היינו כפוי' דמתני' והשתא לא ניחא לפרש דהיתה דופנה מעובה היינו כולה שוקע' דמאי אירי' דתני לה בכפוי' הא אפי' ביושבת כדרכ' שייך דין זה וע"כ צ"ל דמקצתה שקוע וביושבת כדרכ' ששפתה למעלה משפת התנור הוי תוך תוכו וטהור אבל בכפוי' ושולי' למעלה לא הוה תוך תוכו וטמא מה שבתוך התנור כך נראה בכוונת הר"ש ז"ל: ולולא שאיני כדאי לדבר נגד מלכים הי' נ"ל דאדרבה תוספתא לאו בכפוי' מיירי דנתונה לא משמע כפוי'. ועוד אי בכפוי' אמאי תני פיה לחוץ ושולי' לחוץ. פשיטא כיון דפי' לחוץ ממילא שולי' לחוץ ולמה לי' למיתני'. ועוד היתה דופנה מעובה אמאי לא תני היתה פיה מעובה ואמאי שני הכא מלישנא דרישא דהתם תני פיה והכא קרי לה דופנה. אלא דתוספת' מיירי בין ביושבת כדרכה ובין בכפוי' והיינו דתני פיה לחוץ ושולי' לחוץ דאם יושבת כדרכה בפיה לחוץ הוי תוך תוכו. וכן בכפוי' אם שוליה לחוץ ג"כ תוך תוכו היא ופיה ושולי' או או קאמר והיתה דופנה מעובה לתוכו אתרווייהו קאמר דאם כל דפנותי' שקועות לא הוה תוך תוכו ועיקר דין שקוע קתני וא"כ אדרבה מוכח מתוספתא זו דשולי' למעל' משפת התנור הוה תוך תוכו כמו שפתה למעלה: משקה טופח: הרב כ' ע"מ להטפיח משמע שסובר דבפחות מכדי להטפיח אינו מקבל טומאה וכן משמע מדבריו רפ"ג וספ"ח דטהרות. ומדברי הר"ש ספ"ק דטהרות נראה כמסתפק בזה. והרמב"ם בפירושו כאן וברפ"ג דטהרות ולקמן ספ"י נראה דס"ל דטופח לחוד מקבל טומאה וכ"נ מדבריו בחבורו פ"ד מהט"א שכתב המשקין מתטמאין בכ"ש ומטמאין בכ"ש. וכסברא זו נראה ממשנה ו' פ"ד דעדיות

מ"ד שאין כ"ח מטמא כלים. כלי חרס לאו דווקא נקט הכא דאפילו שאר כלי שנטמא מן השרץ נעשה ראשון ואין מטמא כלים. אלא דקרא בכ"ח משתעי. ועוד משום סיפא הי' בה משקה נטמא דבשאר כלי לא נטמא המשקה כיון שאין הטומאה נוגעת במשקה ובכ"ח נטמא מאוירו. ויותר נראה דסירכא דפ"ח דפרה מ"ו נקט הכא וה"ק הקדרה טהורה שאין ראשון מטמא כלי. ואפי' הי' שם כזית מן המת טהור שאין כ"ח נעשה אב לעולם ואין מטמא כלים וכולה מתני' דהכא תני לה נמי התם במס' פרה לענין כל הטומאות: היה בה משקה טופח: הו"מ למיתני הכא היו בה משקין סתמא ולחנם נקט טופח (וי"ל איידי דמתני' דלעיל דתני טופח דמשקה מתטמא בכ"ש תני נמי הכא דמטמא אחרים בכ"ש. ומיהו להרב שסובר להטפיח בעי' אין כאן חידוש) ויש לפרש דהי' בה משקה טופח היינו בגבה ולא בתוכה ובגבה א"א אלא בטופח וקמ"ל דמשקה מטמא כ"ח מגבו אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו וכשטת הרמב"ם שכתבנו בפ"ב והיינו דקתני ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני שהשרץ אין מטמא כ"ח מגבו. וניחא דקתני קדרה שהיתה נתונה בתוך התנור, ולא תני כלים הנתונין סתם אלא לאשמועי' דכ"ח מקבל טומאת משקין מגבו. וניחא נמי הא דתני להך מתני' הכא אע"ג דתנינא חדא זימנא במס' פרה אלא דהכא קתני קדר' וטופח דלא תני התם

מ"ה ונפל לאויר התנור טהור, פי' הרב דטומאה בלועה לא מטמא הא דטומאה בלועה לא מטמא תנינא לה בסוף מקוואות. והכא אתי לאשמועי' דלא תימא דבלוע לא מטמא במגע דבית הסתרים היא אבל באויר התנור מטמאו קמ"ל ואע"ג דמהתם שמעי' נמי דבלע טבעת טמאה אוכל בתרומה ולא נטמא האדם מחמת משא הטבעת דלענין משא לא שייך בית הסתרים וממילא שמעי' דה"ה לאויר דלא מטמא ניחא לי' לאשמועי' בהדיא לענין אויר דלא נימא במשא הוא דלא מטמא כיון דלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא כדתנן פ"ט דחולין מ"ח. ועוד י"ל דהכא קמ"ל עיקר דין בליעה שאינו נקרא בלוע אא"כ בתוך בעל חי. ובמת לא חשוב בלוע. והטעם בזה דכל שיכול להוציאו ממקום בליעתו אין זה בלוע אלא כמטמינו בתיבה ותרנגול חי אין דרך לשוחטו להוציא את הבלוע בו דאדרבה ניחא לי' בפטומי' חשיב כאלו אין יכול להוציאו אבל במת הרי יכול להוציאו וכן עובר במעי אשה אין יכול