משנה אחרונה ה

כלים פ"א משנה א'

אבות הטומאות לא בא להגיד לנו כמה הן האבות כולם שהרי יש הרבה אבות שלא באו כאן ולא הזכיר אותם והם פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכבר כתב הרמב"ם לקמן מ"ד שלכך לא זכר אותם לפי שאין בהם טומאת מגע ומשא אלא מטמאין את השורף או את המשלח דוקא ואין לו קישור עם אלו האבות ולא סדר במדרגותיהם ע"כ וכוונתו שכל האבות שנזכרו כאן כולם יש בהן טומאת מגע אלא שיש בהן שחמורין יותר שאף במשא מטמאין או בביאה או באבן מסמא או באוהל. אבל אותן שאין בהם טומאת מגע לא ראה התנא להזכירם כאן כיון דלא שייך בהן סדר המעלות כמו באלו וכל עיקר כוונת התנא כאן להשמיענו חילוקי הדינים שחלוקין האבות בהלכותיהן ומה שהן זה למעל' מזה. וגבי פרים ושעירים לא שייך למיתני מעלות שהרי טומאתם ענין אחר הוא ומשונה מכל הטומאות שכולם מטמאין במגע ולא בעסק. ואלו בהפך שבעסק מטמאין ולא במגע (ולא שייך למיחשבינהו בסדר המעלות כיון שבצד אחד הם למעלה משאר כל הטומאות שהרי אפילו בלא מגע מטמאין. ובצד אחד הם למטה שכולם מטמאין במגע לחוד ואלו אין מטמאים) ולקמן פ"ה דזבים גם שם מנה התנא כל האבות ולא חשב ג"כ פרים ושעירים וכתב הרמב"ם שם ג"כ שאלו לא במגע בלבד מטמאין אלא בהתעסק עסק מיוחד והביאו תוי"ט במ"י שם. ונ"ל דהיינו נמי דלא חשיב הכא נבלת עוף טהור דאב הוא מדאורייתא כדמוכח בריש מס' טהרות. לפי שהוא ג"כ בבליעה דוקא מטמא ולא במגע וקצת קשה דבפ"ה דזבים תני לנבלת עוף טהור ולא פרים ושעירים ושם פירשנו

שם השרץ פי' הרב שיעורו בכעדשה שכן החומט כו' השיעורים הם הל"מ וחכמים נתנו טעם לדבר שכן החומט כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דאהלות לענין כזית מת ורביעית דם

וש"ז פי' הרב דכתיב או איש לרבות הנוגע ע"כ והרמב"ם בפירושו כתב דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו. והוא תמוה דההוא לאו משום מגע הוא דמגע בית הסתרים לא מטמא אלא גזירת הכתוב הוא והכי אמרי' בהדיא בפ' יוצא דופן ד' מ"א

וטמא מת פי' הרב דוקא אדם אבל כלי עושה הנוגע בו אב וכ"כ הר"ש והרא"ש. כלומר דכיון שהכלי היא כמת עצמו פשיטא דמטמא במשא ומתני' קתני דאין מטמאין במשא. אלא ע"כ באדם איירי אבל הרמב"ם שסובר בפ"ה מהט"מ דלענין משא ואוהל לא אמרינין חרב כחלל מתני' מיתוקמא אפי' בכלי. והכ"מ שם הקשה ממתני' דהכא להסוברים חרב כחלל אף למשא. ולא ראה דברי המפרשים דמוקי למתני' באדם דוקא. ומדברי התוס' בחולין ד' ע"א ד"ה בלע טבעת נראה ג"כ שסוברים חרב כחלל למשא ג"כ. אבל מתני' רפ"י דפרה מכרעת בהדי' כשיטת הרמב"ם ז"ל ובמס' אהלות הארכנו בזה

ומ"ש הרב דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה. הטעם כתב רש"י בעירובין ד' ק"ד דבטומאת מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חטוי הוא ע"כ. והתוס' בפסחים ד' י"ז כתבו דכל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב כדאמר בפ' המפלת ד' כ"ח ע"ב וצ"ע דבפ' המפלת לא משמע מידי ומ"מ לפי טעם רש"י ותוס' ה"ה דשייך טעם זה גבי אוכלין ומשקין שלא מצינו להם בתורה טהרת טבילה וחטוי לכך אין נעשין אב (וכ"כ רש"י בפ' העור והרוטב ד' קכ"א) אבל הרמב"ם בהקדמתו לסדר זה כתב דבתוספתא ילפי' דכלי חרס אין נעשה אב מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צ"פ עליו טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב לטמא והאי כלי פתוח בכלי חרס משתעי ע"כ. וצ"ע א"כ באוכלין ומשקין מנ"ל

ומ"ש הרב הנפל אינו מיטמא במת. פי' כשהוא חי ונגע במת אינו מתטמא דלא מיקרי אדם כ"כ התוס' בב"ב דף כ'. אבל נפל שמת מטמא ככל המתים ופשוט הוא

ומצורע בימי ספרו כ' הרב דיליף מימי חלוטו דמטמא אדם. ובימי חלוטו ידעי' מדאיתקש למת כ"כ רש"י בב"ב ד' ט' (וצ"ע דמוסגר הא לא איתקש למת כדאמרי' ביבמות דף ק"ג ומנ"ל דמטמא אדם. אבל הרמב"ם בפירושו כ' דכתיב וטמא טמא יקרא טעם זה אינו מספיק אבל באמת נראה דבין מוסגר ובין מוחלט כיון דמטמאין [באוהל] כ"ש דמטמאין במגע ובמשא. ועוד פי' בזה בפ' בתרא דנגעים מ"ב. וא"ת אי ילפינין ימי ספרו מימי גמרו בביאה נמי ליטמא בימי ספירו כי היכי דמטמא בימי גמרו לקמן מ"ד הא כתיב וטהר מלטמא בביאה כדאי' פ' בתרא דנגעים): מטמאין אדם וכלים במגע. שכל אלו אין בהן טומאת משא כלל ובמגע נמי אין הנוגע מטמא בגדים אפי' בשעת מגען בטומאה. שכל