משנה אחרונה מז

דמאויר אין מיטמאין דאין כלי מיטמא מאויר כ"ח הלכך אי לאו שאין חולקין כ"ח חצצו: ור"א מטהר. ואע"ג דהכוורת פחותה לא אמרינן דדרך הפחת יוצאה הטומאה מזה לזה. דכיון שהכוורת חוצץ חשיבי כשני כלים ואין הטומאה יוצאת מזה לזה דאין עירוב אוירים מועיל בכ"ח כדלקמן מ"ג

מ"ב השרץ בתוכה התנור טהור. פי' הרב ובפיהן למעלה מן התנור דאי כולה משוקעת כחד תוך דמי ע"כ. וכ"ה בתוספתא. ולכאורה נראה דהטעם בזה הוא מדכתיב אשר יפול אל תוכו וכשפי הפנימי למעלה ונפל שם שרץ הרי לא ראה השרץ אויר החיצון מעולם. וכן אם הם שוין. אבל כשפנימי שקוע הרי כבר הי' שרץ באויר החיצון בשעת נפילתו קודם שהגיע לשפת הפנימי. ומיהו טעם זה לא שייך אלא אם קדם הכלי להיות בתנור קידם נפילת השרץ לתוכו. אבל אם קדם השרץ ונפל לכלי ואח"כ הכניס הכלי עם השרץ לתנור והוא כולו שקוע בתוכו והרי לא ראה השרץ אויר החיצון ומשמע דבכה"ג נמי הכל טמא דהא לא חילקו ואין לומר דמשום שהוא שקוע נתערבו האוירים. דהא לקמן מוכח דלא שייך עירוב אוירים בכ"ח. אלא נראה שכל שהפנימי שקוע בטל אגב החיצון וכאלו אין כאן אלא אויר החיצון לבד. ומצינו סברא זו במתני' פ"ו דפרה מ"ג המקדש בשוקת והטפי בתוכו אע"פ שפיו צר כל שהו המים שבתוכו מקודשין. וטעמא משום שהוא שקוע כולו בתוכו. דאלו לא הי' שקוע לא הוי חבור לשוקת אא"כ הי' בפי הטפי כשפופרת הנוד. אבל כשהוא שקוע חשיב חבור למי השוקת בכ"ש דבטל אגבו והארכנו להוכיח עוד סברא זו בפ"ו דמקוואות מ"ב ונראה שמה שהוצרכו כאן בתוספתא ללמדינו דאם כולו שקוע אינו מציל. ע"כ בקדם השרץ לכלי ואח"כ הכניסו לתנור אצטריך. דאלו קדם הכלי לתנור מלתא דפשיטא שכבר נטמא התנור קודם שהגיע לתוך תוכו ומאי קמ"ל. אלא בקדם השרץ איצטריך ולאשמועי' דכולו שקוע כחד תוך. דבטל אגבו. גם הרמב"ם בחבורו פי"ד אסברה לה בקדם השרץ. (ונראה דז"ש פיהן למעלה לאו דוקא דה"ה אם הפנימי כפוי ופיו בתוך החיצון ושוליו למעלה משפת החיצון מציל על משקה טופח שבתוכו דכיון שאינו שקוע כולו לא בטל אגב החיצון ותוך תוכו הוי אבל הרא"ש כתב במתני' דלקמן דבכה"ג אינו מציל ואיני יודע מנין לו זה ומה שדקדק כן מלשון מתני' דלקמן דקתני שבשולי חביות טהור אינו מוכרח כדפי' לקמן) ניקבו פשטא דמתני' משמע דארישא קאי אחמת וכפישה וכוורת. וידוע דסתם חמת בכולה סדר טהרות הוא של עור. וסתם כוורת וקופה הם של עץ או של גמי. וכלי עץ ועור אין שיעורן לטהרה במוציא זית והם יש להן שיעורים אחרים לקמן פי"ז ואפ"ה תני הכא לענין שאין מצילין מיד כ"ח העשוי לאוכלין שיעורו בזתים משום דשיעור הצלה אין תלוי בשיעור טהרה. אלא שיעור הצלה דכל חד בתר תשמישו המיוחד לו תלי שאם בטל מתשמישו אעפ"י שעדיין חזי לקבולי טומאה מ"מ אינו מציל מיד כ"ח וזהו שיטת הראב"ד בהשגות פי"ד מה"כ דין ט' ובהכי א"ש לישנא דמתני' דקתני היתה שלימה וכן הקופה וכן החמת. דלמאי צריך למיתני וכן הקופה וכן החמת. אלא לאשמועי' דאעפ"י דלענין טומאה שיעוריהן חלוקין זה מזה כדלקמן רפי"ז. הכא לענין הצלה בניקבו כולם שוין. ומשמע לפ"ז דכ"ש אם ניקבו נקב המטהר פשיטא דשוב אין מציל מיד כ"ח. והא דתניא בתוספתא הביאה הר"ש לקמן מ"ה החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלי מצילין באוהל השרץ התם מיירי אם מירח הנקב ומצילין מדין צ"פ והכי מפרש לה הר"ש והרא"ש לקמן ספ"ט. והרמב"ם נראה דמפרש לה כשלא מירח אלא שהפחת היא חוצה לשפת הכלי שהם בתוכן וכמ"ש דין זה בפי"ד מה"כ דין י"ב. ונ"ל דהא דתני בתוספתא דחמת במוציא רמון בטל מתורת כלי משום דתנא דתוספת' ס"ל דלענין טומאה נמי חמת שיעורה במוציא רמון וכדאשכחן בברייתא דחולין ד' קל"ח דפליגי בה תנאי חמת שתפרה ונקרעה שיעורה במוציא רמון ראב"י אומר בפקעיות של שתי. ומיהו תנא דמתני' סתם לן בפי"ז מ"ב כראב"י וכן פסק הרמב"ם בפ"ז דין ו'. ולכך צ"ע שהעתיק בפי"ד שיעור מוציא רמון גבי חמת. וגם צ"ע בזה על התוס' בפ' במה אשה סוף דנ"ח ורש"י בפ' הקומץ דל"ז שתפסו בפשיטות שיעור מוציא רמון לחמת דלא כסתם מתני' ונחזור לפי' משנתינו דפשטא משמע דשיעור נקב לענין הצלה מאויר כ"ח אינו כשיעור נקב של טהרה וכמ"ש הראב"ד. ודלא כהרב שפי' כאן דנקב זה מטהר מטומאתו. אבל הרמב"ם כ' שם היתה הכוורת או הקופה או החמת נקובין אין מצילין וכמה יהא בנקב אם הי' בכלי שטף במוציא זית ואם הי' בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורו בזתים. והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה ע"כ סובר דשיעורין דמתני' בכלי חרס הם ובכ"ח שיעור הצלתן כשיעור טהרתן. אבל כלי שטף