משנה אחרונה מה

שלא מסומך והוי משמע דניטל א' נמי דומיא דעשה בתחלה דיושב שלא מסומך דוקא מטמא במגע אבל אם א"א לו לישב שלא מסומך אפי' במגע לא מטמא להכי תני ניטל באפי' נפשי' דבכל ענין מטמא במגע ודע דאפי' עשה שנים בתחלה וניטל א' אין להנשאר שום חיבור לא למגע ולא לאויר דכיון דהאחד לא חזי לשום תשמיש אפי' מדרבנן לא מטמא. ולהכי לא תני מתני' הך דינא בניטל א' מן השנים דפליגי ר"מ ור"ש. משום דפשיטא דבהא אפי' ר"מ מודה. ולפ"ז הא דאמרינן בפ' במה טומנין עלה דמתני' דבית הפך לעיל בפ"ה מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר"מ הוא היינו דוקא במחובר לו וגם משמש לו קצת אבל מחובר ואין משמש טהור לכ"ע ובהדי' תנן בפ"ה מ"ב גבי אבן היוצא מתנור נותן לו טפח והשאר טהור וכן לקמן בפכ"ט וכן משמע בהדיא בסוף מס' פרה עשה שנים זה כנגד זה מטמאין במגע ובאויר. כך גירסת הר"ש והרב ומפרשי דמדמי להו לשתי אבנים. ואינו מובן לי דבפ"ו מוכח בהדיא דפטפוטין בעי' שלשה ובאבנים סגי בשתים משום דרחבין. ועוד אי לר"מ הוה יד מדאו' מ"ט דר"ש ובמאי קמיפלגי ובתוספתא מוכח דבהני דלא מטמו באויר דוקא פליג ר"ש ומטהר לגמרי כדתני שהי' ר"ש אומר כל פטפוטי כירה שאין מיטמאין באויר אין מטמאין במגע. וגי' הרמב"ם נראה עיקר דאפי' שנים שעשאן בתחלה והקדרה יושבת עליהן כדרכה אינם יד אלא מדרבנן כדפי' לעיל שכך קבלו שאין פטפוטין פחות משלשה. וכולה מתני' נמי ע"כ מהאי טעמא דגבוהין משלש ומשוכין מן השפה יותר משלש לא הוו יד מדאורייתא וע"כ משום דלאו אורחא דפטפוטין להיות גבוהין ומשוכין ביותר משלש. וה"נ אין דרכן להיות פחותין משנים:

היו גבוהין משלש אצבעות. מדלא תני בקצרה היו גבוהין שלש מטמאין במגע ובאויר יתר מיכן מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. משום דאי הוה תני הכא הוי משמע דאם גבוהין משלש אין בהן טומאת אויר אף בחלק שלמטה משלש. להכי תני היו גבוהין משלש שחולקין הפטפוטין עצמן כל שיש מהן בתוך שלש והיינו משלש ולמטן מטמאין במגע ובאויר. ומה שיש מהן למעלה אין מטמאין באויר. ולא הבנתי דברי הר"ש שמפרש בחד פירושא דר"ש מטהר כל הפטפוט אם גבוה משלש. ולפ"ז פליג אדר"מ בתרתי. דלמטה משלש פליג עלי' בין במגע ובין באויר ולמעלה משלש במגע. ומנ"ל לאפושי פלוגתא וכ"ש למאי דפי' לעיל דמשמע דבכולהו לא פליג ר"ש אלא כיון דליכא טומאת אויר ליכא נמי טומאת מגע וא"כ למטה משלש דמטמא ר"מ אף באויר לא מסתבר דפליג ר"ש. (ועוד דבכל דוכתא גבי ידות דתנן יתר מכן טהור כגון הא דפ"ה מ"ב ולקמן פכ"ט מ"ג לא מטהרינין אלא היתר. אבל שהיתר יטהר את העיקר לא שמענו) [נמחק כאן איזה תיבות]. ונראה שיפה כוון הרב שהשמיט אותו פירוש של הר"ש ולא כתויו"ט שתלה אותו בט"ס. וסיפא נמי היו משוכין מן השפה כו' נמי הכי מיפרשא אם היו משוכין יותר משלש. מה שממנו בתוך שלש מטמא במגע ובאויר. והחלק שחוץ לשלש אינו מטמא אלא במגע כמ"ש הרב שם. אלא שראיתי להרמב"ם בחבורו ספי"ז דגבי היו גבוהין העתיק כלשון המשנה. וגבי משוכין כתב היו משוכין מן השפה בתוך ג' אצבעות מתטמאין עמה בין במגע ובין באויר. היו חוץ לשלש אצבעות מתטמאין עמה במגע כו' ע"כ. ולשון היו חוץ לשלש קשה דמאי היו הא כולה בהי' חוץ לשלש מיירי והו"ל לכתוב וחוץ לשלש כו' ואפשר שתיבת היו הוא ט"ס ואין להקשות דהכא גזר ר"מ ביותר מכשיעור לענין מגע דהוי יד ובכל דוכתא אמרי' יתר מכן טהור לגמרי כדלעיל פ"ה מ"ב וכמ"ש הר"ש ג"כ פכ"ט מ"ג. לא קשיא דיש ידות שגזרו גם ביתר טומאה כדמוכח פכ"ט ואין לדמות גזירת חכמים זל"ז כמ"ש התוס' בכמה דוכתי:

ודע שהרמב"ם בחבורו אחר שהעתיק כל הדינים הללו סיים וכתב ואין מדקדקין בכל השיעורים הללו שכולן הן מד"ס ע"כ. ופשט לשונו משמע לכאורה שבא לומר שאפילו פחות מעט משיעור שלש אצבעות נידון משם ולמעלה כיתר משלש ואינו מטמא באויר אלא במגע וכך הבין תיו"ט במתני' דלקמן ובאמת הוא דבר תמוה לומר כן. דהא שיעור שלש הוא יד גמור מדאורייתא או מהל"מ ומטמא באויר ובמגע ומנין לנו להקל בהם. ועוד אפי' בכל השיעורין שמד"ס מדקדקין בהן הרבה. ובריש עירובין לענין שיעורי מבוי אמרו שמשערין בטפח שוחק ובטפח עצב ותרווייהו לחומרא כמ"ש הרמב"ם והרב שם. והרי עיקר עירובין מד"ס. ובכולה תלמודן נמי אשכחן שהחמירו ודקדקו בד"ס. ואפשר לפרש שלענין ספקן אמר כן שאם נטמאת הכירה עם הפטפוטין וספק לנו אם נגעו טהרות בחלק פטפוט שהוא חוץ לג' אצבעות או לא נגעו אין מדקדקין להחמיר בהם ואפי' ברה"י טהורין שכל יתר מג' עיקר טומאתו מד"ס וקיי"ל במס' טהרות ספק ד"ס טהור: