משנה אחרונה מד

להדדי. אבל הכא חד מילתא הוא דחלקה היינו פחותה ממש ועדיפא מינה ולא שייך בכה"ג זו ואצ"ל זו כדפי' הר"ן בנדרים בר"פ נערה בזה. ולמאי דפי' לעיל דמופרשת היינו שאין ניטלין כאחת יש לפרש דחלקה היינו חלוקה לגמרי שאינה מחוברת לה כלל דאפי' גבוה ג' טהורה לענין חבור שלא נטמא זה בטומאת זה כיון שאין מחוברין אין כאן יד. אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש בהדיא חלקה שאין לה שפה. ויש לתמוה ע"ז דא"כ האיך כתב אם נטמאת החצר לא נטמאת הכירה. ומאי טומאה שייך בחצר כיון שאין לה שפה פשוטי כ"ח אין לו טומאה ואפי' משום יד לא דהא איהו ס"ל דגבי יד פשוטה לא אמרינן יד להכניס בכ"ח דלא עדיף מגבו וצ"ל דאין ה"נ דאפי' החצר עצמו אינו טמא אלא איידי דאמר ברישא נטמאת הכירה לא נטמאת החצר אמר נמי בסיפא לא נטמאת הכירה: פטפוטי כירה. הכא במחוברין לכירה איירי והילכך הא דקתני מטמאין במגע ובאויר מפרש הרמב"ם שאם נטמאת הכירה במגע או באויר נטמאו הם עמה. אבל הם עצמן אין מקבלין טומאה דיד פשוט הן ואין יד בכ"ח להכניס כדפי' לעיל. ולא דמי לפטפוטין דרפ"ו דנטמאי' בעצמן. דהתם אין שם כירה אלא הן הן הכירה אבל הכא הכירה עיקר והם כידות: ואפילו הן ארבעה. ולא אמרי' כיון דסגי לה בשלשה הרביעי לא מיטמא דכל יותר מכדי צרכה לא חשיב יד קמ"ל דאורחא נמי בארבעה לארבע הזויות כמ"ש הר"ש. ומשמע דאם עשה חמשה החמישי שאינו בזוית טהור

מ"ה ניטל אחד מהם. פי' הרב היו שלשה וניטל א' וכ"כ הרא"ש וכ"כ ג"כ הרמב"ם בחבורו ולכאורה משמע דאלו היו ארבעה וניטל אחד מיטמאין במגע ובאויר. ובאמת לא מיסתבר לפמ"ש הרב והר"ש דניטל א' חשיבא כנתוץ ולא כנתוץ והיינו לומר דחשיבא כנתוץ מדאוריי' הואיל והקדרה אינה עומדת עליהן כדרכה כמו בתחלה ובכ"ח בעינן יושב שלא מסומך והילכך מדינא הוי כנתוץ אבל מדרבנן גזרו דאינו כנתוץ גזירה אטו לא ניטל. או דגזרו אטו עשה שנים בתחלה לפי גי' הר"ש בסמוך דשנים בתחלה מטמאין במגע ובאויר והיינו דכתב הר"ש דכולה מתני' דפליגי בה ר"מ ור"ש דאזלי לטעמייהו כדפליגי בפ"ה גבי בית הפך אלמא טעמא דר"מ בכולהו דהוי יד מדרבנן. ולפי טעם זה הי' נראה דה"ה היו ארבעה פטפוטין לארבע זויות וניטל אחת נמי הוי כנתוץ מדאורייתא דא"א לו לישב שלא מסומך ומטמא נמי במגע ולא באויר לר"מ. והא דאסברו לן בשלשה דלא נימא דניטל א' דוקא בארבעה ואסיפא דמתני' דלעיל קאי אבל היו שלשה ונשארו שנים אפי' במגע לא מטמא דלעולם אין פטפוטין פחות משלש קמ"ל דשנים נמי מיטמו. ובהכי ניחא לן נמי לגי' הרמב"ם דגריס גבי עשה שנים בתחלה מטמאין במגע ולא באויר. וקשה דא"כ ליערבינהו וליתנינהו וליתני ניטל א' מהן או עשה שנים בתחלה מטמאין במגע כו' ואמאי פלגינהו לתרי בבא. ולמאי דפי' ניחא דאי הוי תני הכי הוה משמע ניטל דווקא א' משלשה. ונשארו שנים דומיא דעשה שנים בתחלה. אבל ניטל א' מארבעה אף באויר מיטמו להכי תני ניטל לחודי' דסתם משמע בכל גווני שניטל א' בין משלשה ובין מארבעה ומיהו בעיקר פי' זה שפי' הר"ש והרב דניטל א' הוי כנתוץ. נ"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם בסמוך גבי עשה שנים בתחלה שמטמאין במגע ובאויר אבל לגי' הרמב"ם שם שמטמאין במגע ולא באויר ע"כ א"א לפרש משום דהוי כנתוץ מדאוריי' דאמאי הא מתחלתן כך נעשו. ונראה לפי גירסת הרמב"ם טעמא דכולה מתני' שכך היא ההלכה בפטפוטין שלא יהיו פחותין משלש. וכל שהם פחותין לאו ידות נינהו ואפשר שהטעם בזה דכל שפחותין משלש סופן להתפרק. וכן משמע בפ"ו דנקט שלשה פטפוטין ושלשה יתדות. ובאבנים אמר התם דסגי בשתים. אלמא שכך קבלו חז"ל דאין פטפוטין פחות משלשה וכדמשמע נמי במתני' דלעיל דקתני ואפי' הן ארבעה משמע דאורחייהו בשלשה ולפ"ז הי' נראה דאם היו ארבעה וניטל אחת דמטמו במגע ובאויר. כיון דבנשאר איכא שיעור ומיהו אם מחמת נטילת האחת נתקלקל ואינו יושב שלא מסומך פשיטא דהוי כנתוץ ומטמא במגע ולא באויר. והיינו דאסברו לן ניטל א' משלשה דבהכי לעולם אין שם טומאת אויר אפי' יושב שלא מסומך שאין פטפוטין פחות משלשה. אבל ניטל א' מארבעה לא פסיקא לי' דזמנין מטמאו במגע ובאויר (ויותר נ"ל דלפי גי' הרמב"ם כל שא"א לו לישב שלא מסומך אפי' במגע לא מטמא דכנתוץ לגמרי הוי אפי' מדרבנן והכי מסתבר דלא אשכחן בשום דוכתא דגזרי רבנן נתוץ אטו אינו נתוץ אלא כיון דמלשון הר"ש והרב משמע דאפי' בנתוץ גזרו ע"כ צריכין אנו להשוות בזה דעת הרמב"ם לדעתם דבניטל א' אפי' אין יושב שלא מסומך טמא במגע מדרבנן) ובהכי ניחא נמי דלא עריב ותני ניטל א' עם עשה שנים בתחלה משום דעשה שנים בתחלה ודאי יושב