משנה אחרונה מג

וכדפי' בפ"ה מ"ג גבי בית הפך: כיצד משערין אותה. לכאורה יש לתמוה מה שאלה הוא זו ומה שיעור צריך כאן יותר מכל הכלים דפשיטא כל משפת הכלי ולפנים הוא אוירו וכ"ש שצריך טעם הא דא"ר ישמעאל כנגד השפוד אפי' היא למעלה מאוירה של חצר חשיב אויר החצר מאיזה טעם אומר כן ונראה דהך כיצד משערין הוא ג"כ מדברי ר' ישמעאל דאלו לת"ק אין כאן לשער ודינו ככל הכלים דאין חשוב אויר אלא מן השפה ולפנים אבל ר' ישמעאל יש לו סברא אחרת בזה דכלי שיש לו דפנות מסביב ודופן א' ממנו עולה למעלה וגבוה יותר מן השאר חושבין האויר כנגדו של הגבוה והלכך ס"ל הכא דאם החצר גבוה ג' דהוי יד גמור וחשיבא כגוף הכירה אז חושבין אויר כל מה שכנגד דופן הכירה הגבוה ואפי' בפחותה מג' דס"ל לת"ק דאין לה אויר כלל. ואתי ר"י למימר דנהי דאין לה אויר כנגד כל הגובה של הכירה דהא לא חשיב' כגופה מ"מ כנגד מקצת גובה יש לה אויר. ובזה אמר כיצד משערין אותו מקצת ועד כמה נקרא אוירה ואמר כנגד השפוד ויתכן דר' ישמעאל סבר דפחותה נמי יד הוה שראוי לצלות שם בשר על הגחלים ונותן לה שפוד על דופן הכירה ודופן החצר ונמצאו שהם יד זה לזה והכי משמע לישנא דקאמר נותן את השפוד ולא אמר נותן שפוד. ולפ"ז נראה דבשאר כל הכלים מודה ר"י דאין משערין עד הגבוה וכן בחצר דהכא כשגבוה ג' שאין עשוי לצלות בו על השפוד אין משערין עד כנגד גובה דופן הכירה. אלא בפחותה סבר כיון דחזי לצלות בו חשיב אויר עד השפוד. וזהו נראה דעת הראב"ד דמפרש כיצד משערין אפחותה קאי. אלא שנראה מדבריו דת"ק מודה לר' ישמעאל דפחותה יש לה אויר כנגד דופנותי' של עצמה ולא פליג אדר' ישמעאל אלא כנגד גובה השפוד. אבל הרמב"ם לא העתיק אלא דברי ת"ק כפשטן דפחותה אין לה אויר כלל. ולפ"ז צ"ל דכיצד משערין נמי ר"י קא"ל וה"נ אשכחן בכמה דוכתי בש"ס כמ"ש התוס' בריש אלו מציאות גבי וכמה א"ר יצחק קב בד"א דר' יצחק עצמו שאל וכמה עיי"ש

ראב"י אומר נטמאת הכירה נטמא החצר. מכאן מוכח דכל יד דמרבינן בכלי חרס אינו אלא להוציא טומאה מן הכלי לטמא אחרים. אבל להכניס טומא' לא דלא עדיף יד מגבו וזהו סברת רש"י ותוס' בנדה דכ"ו וכ"כ הר"ש בפ"ה מ"ב. ומיהו ביד חלולה כיון שיש לו תוך ודאי עדיף מגבו דהא אתוכו קפיד רחמנא והא איכא והיינו טעמא דת"ק הכא בחצר דהוה יד אף להכניס טומאה לכירה דהא יש לה תוך אבל ראב"י נראה דפליג אף ביש לה תוך הואיל והוא יד ואין זה עיקר תוכו של הכלי לא חשיב תוך וכגבו הוה ואין כ"ח מיטמא מגבו וה"נ החצר הוי טפלה ולא חשיב תוכו. ומיהו כמה משניות מוכחי דלא כראב"י לעיל בפ"ה מ"ג גבי בית הפך וכן בפ"ב מ"ז ומ"ח ות"ק דהכא ור' ישמעאל תרווייהו נמי פליגי אדראב"י והלכך פסקו הכא דלא כוותיה אע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ונראה השתא דסברא זו עיקר דביד פשוטה לא הוי יד אלא להוציא ולא להכניס וביד חלולה אף להכניס וכ"נ סברת הרמב"ם דבכל הידות של כ"ח דקדק לכתוב להוציא. והכא בחצר וכירה כתב בין להוציא ובין להכניס וזהו עצמה סברת הרמב"ן שכתב דכי איתרבו יד בכ"ח היינו ביד חלולה כוונתו דלהכניס ע"כ ביד חלולה איתרבי ולא ידעתי למה כתב הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ דהרמב"ם לא ס"ל כהרמב"ן ומכאן קשה על פי' הר"ש והרב לעיל רפ"ב גבי מיטמאין מאחוריהן דתוך אחוריו לא הוי תוך אלא מדרבנן למגע ולא לאויר דסברא זו דלא כמאן דלת"ק תוך מעליא הוא מדאוריי' ולראב"י משמע אפילו מדרבנן לא וצ"ל דס"ל דת"ק לא חשיב חצר טפלה ומ"מ מדראב"י שמעינן בהדי' דתוכה דטפל אפי' מדרבנן טהור

מ"ד היתה מופרשת וכו' הרמב"ם מפרש טמאה וטהורה דמתני' דהכא דלענין חיבור איירי כמתני' דלעיל שיטמא זו בטומאת זו. וכבר כתבנו בפ"ה מ"ג דקשה טובא אם אינם מחוברין היכי אפשר שיטמא האחד מחמת חבירו וידות נמי לא מצינו בשום מקום אלא במחובר ובאמת נוכל לפרש כפשטה דלענין טומאת עצמן היא דאם פחותה משלש טהורה לגמרי ואין מקבלת טומאה דלא דמי לשאר כלי קבול דזו אינה נעשית לקבלה אלא למעשה כירה ואין כירה פחותה משלש ואם באנו ליישב מתני' לפי שיטת הרמב"ם דלענין חיבור איירי. אפשר לפרש דמופרשת דקתני לאו שאינה מחוברת לה כלל אלא ודאי מחוברת היא אבל לא בחבור יפה אלא חבור קל שאם ינטלו כאחת אינם ניטלין אלא מתפרשים זה מזה והיינו מופרשת דקתני ומצינו סברא זו בתוספתא דר' יהודה מחלק בין נוטלין כאחת או לא וא"ש דאם גבוה ג' דהוי יד גמור לכירה כדפי' במתני' דלעיל אפילו מופרשת מביא לה טומאה דמ"מ השתא מיהא יד הוא אבל אם אין גבוה דאפי' בחבור יפה אינה יד אלא מדרבנן במופרשת לא גזרו: או שהיתה חלקה. פי' הרב דזו ואצ"ל זו תני וכ"כ הר"ש ואינו מיושב דלא שייך זו ואצ"ל זו אלא בתרי מילי דלא דמי