משנה אחרונה מא

פ"ז מ"א הקלתות. פי' הרב שהוא בסיס לכירה והכירה עומדת על הקלת וטהורה דמתני' אכירה קאי וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולישנא דמתני' לא משמע הכי דטהורה אכירה קאמר דכירה מאן דכר שמה. אבל הר"ש מפרש דקלת היינו הכירה עצמה ועלי' מעמידין הקדרה וטהורה הקלת עצמה. וכ"נ מדברי הרמב"ם בחבורו. ונראה דהיינו דקרי לה קלתות של בע"ב שאין עיקרה של הקלת עשוי לשם כירה אלא לשאר תשמישין כדמוכח רפ"ח דגיטין. אלא שבע"ב משתמשין בה ג"כ לפרקים לשם כירה. (אבל בכל כירה דעלמא לא שייך דין זה כלל שכירה אין לה שולים אלא עומדת על הקרקע כמו תנור והקרקע הוא שוליו ולא מצי למיתני שנפחתה בשוליו ומוכח מזה כפי' הרמב"ם דהפחת הוא בעומק ע' בסמוך): שנפחתה. פי' הרב בעומק. ונתן שם אבן דבסמוך היינו על מקום הפחת בשולי הקלת והוא כפי' הרמב"ם כאן וכן מפרש הרמב"ם לעיל בפ"ה גבי תנור שנתנו ע"פ הבור ונתן שם אבן שהאבן מונח על פי הבור אבל הר"ש מפרש התם והכא שהאבן מונח מן הצדדין. ומועיל בכאן שלא יצא החום דרך הפחת שבקלת מן הצד. ושם האבן מועיל להחזיק התנור שלא יפול. והרב העתיק שם כהר"ש וכאן כהרמב"ם ואינו נכון. וזו היתה תשובת ר"י. נראה לפרש לפי מאי דמוכח לעיל בפ"ה דנקט פלוגתייהו בנתן שם אבן. ולכאורה קשה למאי דמוקי בגמ' דשבת התם דעיקר פלוגתייהו אי בעינן מחובר בהיסק ראשון למאי צריך למיתני שנתן שם אבן בלא אבן הו"מ למיתני שהתנור עומד על שפת הבור ואינו ניסק מהיסק של שולי הבור דלר"י טהור. אלא צ"ל דבתרתי פליגי בלא נתן שם אבן פליגי לענין מחובר כדקאמר בגמ'. ובהיסק ראשון דוקא ותו פליגי נמי בנתן שם אבן היינו כפי' הרמב"ם שנתן אבן ע"פ הבור והתנור עומד על האבן וכשמסיקין על האבן ניסוק התנור דבהא אפי' בהיסק שני מטהר ר"י ולאו משום מחובר. אלא משום שהאבן הוא שוליו של תנור הוי כתנור של אבן שטהור. ולא דמי לנתון על רצפת הקרקע דטמא ולא אמרי' דהוה כתנור של אדמה דהתם גזירת הכתוב היא דכתיב יותץ דמשמע דמחובר לקרקע טמא. אבל של אבן לא. וחכמים מטמאים אף באבן דהא לאו מגופו של תנור הוא. והיינו דתניא בתוספתא התם ומודה ר"י שאם מירחו לאבן בטיט דטמא. דמירוח הטיט עושה לאבן כחרס כדאמרינן ברפ"ו. וזו היתה תשובת ר"י לחכמים מהכא דנתן שם אבן על שולי הקלת טהורה. ומשמע לר"י דהיינו משום שניסק ע"י האבן וחשיב ככירה של אבן. ובאמת לאו מטעם זה הוא אלא הכא משום שהקלת נפחתה וטהרה מטומאה והאבן שסותמה לאו מגופה היא ולא חשיב סתימה, אבל לעיל התנור לא נשבר וכלי היא ככל התנורים ומה לי אם ניסק ע"י אבן או ע"י קרקע. ולפ"ז נראה עיקר כפי' הרמב"ם דאבן מונח כדרכו על שולי הקלת ולעיל נמי שמונח על שפת הבור דלפ"ז א"ש תשובת ר"י דאלו לפי' הר"ש שהאבן מן הצד לא מתיישב

מ"ב דכון. פי' הרב מקום בולט מן הכירה וכ"כ הר"ש והרא"ש וצ"ע דא"כ היכי תני טהור משום כירה ופירשו שאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. ומ"ש מבית הפך ובית התבלין שבכירה דבפ"ה מ"ג דלר"מ טמאין במגע והכי הלכתא והיכי סתם לן הכא כר"ש. ועוד בסיפא הרחב שלו שפירשו שהיא כותל הכירה עצמה לצד קבולו של דכון ק' דאמאי מטמא ר"י כיון שהדכון לא נטמא בטומאת הכירה הכותל הזה לצד קבולו של דכון פשיטא דטהור כדמוכח בפ"ב מ"ז גבי בית תבלין דלא פליגי אלא בעובי הדופן המפסיק אבל תוכו לכ"ע טהור ואי נימא דה"נ בעובי הכותל המפסיק פליגי א"כ מ"ט דר"מ דמטהר דהא חכמים מטמאין התם ואפי' ריב"נ לא פליג התם אלא בטומאת משקין דרבנן. (ועוד מוכח לקמן פ"ח מ"ט דכל המחובר לכירה מיטמא במחובר ככירה) אבל הרמב"ם מפרש שדכון זה אינו מחובר לכירה כלל אבל הוא כלי לעצמו שנותנין בו רמץ חם ומעמידין בו התבשילין. ונראה שלאחר בישולן נותנין אותם שם להחזיק החום ולא יצטננו ואינו ככירה שאינו מטמא במחובר ומיטהר בנקב וכ"כ בחבורו ומשמע דכירה ותנור אינם מיטהרין בניקבו וכתבנו מזה בספ"ה: הצדדין שלו הנוגע בהם. כ' הרא"ש דפרושי קמפרש זה שאמרנו טהור משום כירה לכ"ע היינו הצדדין שלו אבל ברוחב פליגי ע"כ ולא ידעתי למה דייק למיתני הכא הנוגע בהם ולפי פי' הרמב"ם שכתבנו יש לפרש שדכון זה עשוי מבפנים חללים חללים רחבים כשיעור שפיתת קדרות ושם נותנין אפר ורמץ והקדרות ויש לו עוד בכל סביבו חלל קטן מקיף לחללים הגדולים ונותנין שם ג"כ רמץ להחזיק החום של החללים הגדולים. וחלל הקטן הזה אין משתמשין בו אלא לפרקים שאם נצטנן הרמץ שבין הקדרות אין מטלטלין משם הקדרות להניח במקומן רמץ חם כדי שלא תצטנן