משנה אחרונה מ

כירה וחברן בטיט דלעיל. ומה לי שתי אבנים או שני כותלים. וא"ת א"כ עלי' ועל הכותל אמאי טהורה הא סתם כותל מחובר לארץ בטיט והוי כשתי אבנים שחברן בטיט. וי"ל דטיט שחברה לכותל מתחלה אינו נותן לו תורת חרס שלא נתנו לשם כלי אלא לשם כותל: נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן. אם נטמאת אחת מן האבנים לא נטמאו כולן אלא אבן הסמוכה לה ומשמשת לה והשאר טהורות וזימנין דאפי' הסמוכה לה אין כולה טמאה כדמפרש לקמן

מ"ג הוחלטה האמצעית לטומאה. ולא אתפרש טעמא אמאי טמא השאר שאין משמש לטמאה ושמא משום יד שצריך לו להעמיד שם קדרות לצורך השפיתה ולאחר שנטלן מן השפיתה. אבל הר"ש הביא תוספתא שתי אבנים גדולות שעשאן להיות שופת עליהן יורה גדולה אין טמא אלא צורך וכמה היא צורך טפח. משמע דלא שייך כאן יד. וצ"ל דמתני' פליגי. או שיש לחלק בין אבנים בעלמא מסתמא לא עשאן יד אלא צריכין לו לבנין וכה"ג. אבל זו שכבר היתה כירה מסתמא ניחא ליה להיות גם עתה יד לכירה. ואע"ג דיד של כירה אינו אלא טפח כדלעיל פ"ה מ"ב. היינו ביד שנעשה לבית אחיזה. אבל זו לתשמיש עשוי' ואין לה שיעור. ולפ"ז יש ללמוד מכאן דין חדש דהא דאיתרבו ידות לטומאה לאו דוקא אם הי' היד מחובר לכלי בשעה שנגעה הטומאה. אלא אפי' נגעה הטומאה בכלי ולא הי' בו יד ואח"כ עשה לו יד הרי היד טמא בטומאת הכלי. כדאשכחן הכא בשעה שנגע שרץ בכירה לא נטמא חצי' של אמצעית המשמש לטהורה. ואח"כ כשניטלה הטהורה נעשה יד לטמאה וטמא. ומיהו קשה [נמחק איזה תיבות] מסיפא נטמאו שתים החיצונות כו' נותן לזו כדי שפיתה ולזו כו' והשאר טהור משמע דלא שייך כאן יד ולכך נראה דהכא לאו משום יד הוא. אלא כל שעומד ליקצץ לא הוה חיבור ושאינו עומד ליקצץ הוי חבור. והלכך כשניטלה החיצונה ונשארה האמצעית אפי' היא גדולה ורחבה הרבה אין דרכה ליקצץ שהרי ראוי' היא להצטרף עוד לכירה אחרת כשיחזור החיצונה למקומה. אבל סיפא שהחיצונות לא ניטלו טהורה האמצעית ביותר מכדי שפיתה שעומד ליקצץ כיון שאינה ראוי' להצטרף לכירה אחרת: ולפ"ז אפשר נמי דתוספת' דתני בשתי אבנים גדולות דטהור ביותר מכדי שפיתה לא פליג' אמתני' דהתם אע"ג דראוין להצטרף לכירה אחרת כיון שמעולם לא היו כאן שתי כירות לא אמרינן שעכשיו יעשה. אבל מתני' שניטל' החיצונה מסתבר טפי שעתיד להחזירה. אלא שצ"ע דבמתני' דלקמן מוכח דאדרבה אם סמך לה אבן גורם לטהרה: אם יכול לשפות עלי' יורה גדולה טמאה. היינו אם נטמאו שתים החיצונות או נטמאו שלשתן וניטלה אמצעית כל שראוי ליורה גדולה לא הוי כנתוץ וטמאה כשהיתה. אבל אם נטמאת אחת מן החיצונו' וניטל' אמצעית אפי' ראוי ליור' גדול' אין טמאה אלא זו שנגעה בה טומאה והחיצונה האחרת היא בטהרתה אעפ"י שעכשיו מצטרפת עם הטמאה. כיון דבשעת מגע טומאה לא ירדה לה טומאה אין סברא שתטמא עכשיו כדפי' לעיל

החזירה טהורה וא"ת כיון דעכשיו ראוי לכירה קטנה אמאי טהורה ומ"ש מרישא דהיתה ראוי' לקטנה ומשניטלה האמצעית וראוי ליורה גדולה לא חשיבא כנתוץ וא"כ ה"ה מגדולה לקטנה אמאי חשיבא כנתוץ. וי"ל דשאני הכא דהוחזרה האמצעית וצריכה מירוח טיט מחדש ובלא מירוח טיט לאו כירה היא וע"י המירוח הוי ככירה חדשה והיינו דמסיק מירחה בטיט כו'. ומיהו צ"ע אי החזירה ולא מירחה אין סברא שבשביל נתינת האבן יהא בטל שם כירה ולא מצינו בשום מקום שכלי קבול שנתן לתוכו אבנים בטל קבולו. וצ"ל דמיירי שהחזירו ומירחו וחברה לארץ אלא שלא מירחה בטיט רק בגללים או בשאר דברים שאין עושין ממנו תנורים דחבור זה לא משוי לי' כירה שכל דבר שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר כדפי' בפ"ה: מקבלת טומאה משיסיקנה ואעפ"י שכבר הוסקה כיון דמירוח טיט זה החדש משוי לה כירה בעי נמי היסק מחדש כדלעיל פ"ה מ"ט. ולאו דוקא אבן שהוחזרה בעי היסק אלא כולם צריכין היסק וכ"נ בהדי' מדברי הרמב"ם בחבורו

מ"ד סמך לזו אבן אחת. כאן צריך טעם כיון שאין טהרת כירה אלא בנתיצה ומאי נתיצה איכא הכא הא מעיקרא נמי לא הי' תשמיש באבן זו אלא כדי שפיתה ונטמא' כולה ואמאי בטלה טומאתה כיון שעדיין תשמישה קיים כבתחלה. ואם היינו אומרים שבכירה אחת מה שטמאה כולה אפי' יותר מכדי שפיתה. היינו מטעם יד. הוה ניחא דעכשיו בטל היד שנעשית חציה יד לטהורה. אלא דמתני' דלעיל מוכחא דלאו מטעם יד הוא כדפי' שם: חציה של זו טמאה: כשאין בה אלא שיעור שתי שפיתות מיירי דאלו יש בה יותר נראה דאין טמא אלא כדי שפית' האמצעית והשאר הכל טהור כדמוכח במתני' דלעיל: