משנה אחרונה לח

ניחא דמירחה בטיט קאי נמי אתנור ובלא ניקבו איירי דאין מועיל להן מירוח ליתן להן דין כ"ח. אבל לפי' הרב והיא פי' הרמב"ם דאכירה לחוד קאי ובתנור מועיל מירוח. צריך ביאור אי בניקבו איירי פשיטא דכירה נמי צריכה סתימה ומה לי סתמה בפטפוטין או במירוח. ואי בלא ניקבו הא אמרי' דבתנור נמי לא מהני מירוח כשהוא שלם. ונראה שהם מפרשי' דבכירה יש חילוק בניקבה. שאם ניקבה באמצעה והיינו בכל שטח דפנותי' ומירחה שם בטיט לא מהני לה סתימה זו כלל. אלא אם ניקבה במקום מושבה על הארץ שזה גורם קלקול שאין יושבת כדרכה ומתוך זה א"א להושיב הקדרה על גבה שמתנדנדת אנה ואנה ואם עושין לה פטפוטין היינו רגלים שתוכל לעמוד כדרכה היא תיקונה ואז טמאה משום כ"ח. ולהרמב"ם שהפטפוטין הם בראשה נמי אין הנקב והפגם מפסיד את הכירה אלא בראשה שמחמת הפגם א"א להושיב שם הקדירה וזהו החילוק שבין תנור לכירה שהתנור בכל מקום שניקב וסתמו בטיט טמא משום כ"ח והכירה דווקא אם ניקבה בראש' או במקום מושבה שמקלקל ישיבת הקדרה והטיט מתקנו. אבל בשאר מקומות אם ניקבה אין הפסד לכירה ואפי' מירחה בטיט אין טמאה ובין לפי' הר"ש ובין לפי' הרמב"ם טהורה דקתני היינו משום כ"ח אבל טמאה משום כלי מתכת: ר"י אומר מבפנים טמאה ס"ל דבפנים שהאש שורף שם צריך לטיט להגן על המתכת שלא יתקלקל מן האש. ות"ק סבר אפי' צריך לכלי לא עדיף מיד ואינו בדין שיהא הכלי נגרר בתר היד ליטמא טומאה אחרת שאינו שייך בכלי דלא דמי לניקב וסתמו דהסתימה עושה אותו כלי שאינו ראוי למלאכתו בלא הסתימה. ומ"מ הא דא"ר יהודה מבחוץ טהור. לכאורה משמע כפי' הרמב"ם והרב דאכירה לחוד קאי והילכך מבחוץ טהור דכירה לאו אורחא בטפלה כדפי' בר"פ. אבל אי קאי נמי אתנור ותנור אורחי' בטפלה וכיון שצורך הוא לו אמאי טהור וי"ל דשל מתכת שמחזיק חום הרבה א"צ לטפלה

פרק ו' מ"א העושה שלשה פטפוטין כו' הר"ש מפרש דאין חילוק בין הפטפוטין למסמרין שאם חברן זו לזו בראשן או בארץ בטיט בין פטפוטין ובין מסמרין טמאין כדין כ"ח. ואי לא חברן בטיט אלו ואלו טהורין., וכ"כ הרא"ש והביאו ראי' דבתוספתא קתני להו בחדא שלשה פטפוטין שלשה יתדות שלשה מסמרין שנתנן בארץ וחברן בטיט טמאין כו' ועיי"ש ובאמת לשון המשנה לא משמע הכי דא"כ אמאי נקט בפטפוטין חיברן לטומאה ובמסמרין שלא חברן לטהרה ליתני אידי ואידי אם חברן או אם לא חברן או לערבינהו וליתנינהו כלישנ' דתוספתא והרא"ש הקשה ג"כ דליפלוג בפטפוטין גופייהו בין חברן או לא. ותירץ דנקט מסמרין דאורחייהו לעשות בראשן מקום לקדרה ואפ"ה טהורין עכ"ד ולא הבינותי תירוצו דא"כ ליפלוג במסמרין גופייהו ושמעי' דכ"ש בפטפוטין. ולולא דברי רבותינו ז"ל יש לפרש מתני' דבמסמרין אפי' חברן בראשן או בארץ בטיט טהורין. והיינו לפמ"ש בס"פ דלעיל דתנור של מתכת אפי' חברו לארץ בטיט אינו טמא משום כ"ח משום דהתנור א"צ לחבור זה ודווקא ניקב וסתמו בטיט טמא משום כלי חרס שהוא צריך לטיט. וכן בפטפוטין ובמסמרין דהכא דפטפוט אחד לבדו אינו ראוי לכלום אלא כשמחוברין שלשה ביחד נעשין כלי שראוי לשפות עליהן קדרה והלכך צריך שיהא החבור יפה וחזק. וזהו החלוק שבין פטפוטין למסמרין. שפטפוטין של חרס אפי' נעצן וקבען בקרקע אין זה חבור שפטפוט של חרס א"א לנועצו בחוזק שמשתבר והיינו דקתני העושה שלשה פטפוטין בארץ כלומר שקבען ונעצן בארץ ואפ"ה אם חברן בטיט הוא דהוי חבור ואי לא לא ולא תני בהדי' שקבען משום דלא שייך בהו קביעות. אבל מסמרין שקבען בארץ. קביעות גמור הוא זה והילכך אפי' עשה בראשן מקום בטיט לקדרה טהורין ואין חילוק בין חברן או לא דאפי' חברן לא מהני להו טיט ולא מידי דבלאו הטיט קביעי וקיימי וכיון שאין צריכין לטיט אינם נעשין כלי חרס משום הטיט, חסר כאן איזה שורות] וניחא נמי דבתוספתא תני להו בחדא דין א' לפטפוטין ולמסמרין. משום דבתוספת' איירי כשלא קבען ודיקא דקתני נתנן בארץ כלומר שהעמידן בארץ ולא קבען. והלכך שפיר תני שאם לא חברן אין עומדין וטהורין ואם חברן טמאין: שלשה פטפוטין וה"ה אם הם ארבעה טמאין כדלקמן פ"ז מ"ד אלא דסתמן אורחייהו בשלשה אבל שנים לא חזו: שלשה פטפוטין. נ"ל דהפטפוטין צריכין שיהיו גבוהין שלש ופחותין מכן אין מטמאין דלא עדיפי מכירה דאין פחותה מג' ולא דמי לההיא דפ"ז מ"ד דהתם הם עם הכירה ומחוברין לה: פטפוטין בארץ. הרא"ש פי' דהפטפוטין הם של אדמה. ונראה דלשון בארץ דקתני הביאו לפרש כן ודחוק הוא ותיו"ט כ' שהם של טיט והא דקתני בארץ למאי דפי' לעיל ניחא דמיירי שקבען בארץ: