משנה אחרונה לז

המירוח ובלא מירוח אינו עומד והילכך בעי היסק לחזק המירוח. אבל הכא התנור מחובר ועומד יפה ע"י הלמודין בלא מירוח. ומה שאינו מקבל טומאה בחזרת הלמודין לאו משום דלא הוה כלי אלא שכך היא הלכה בתנור כל שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר את הסדקין ואין מחבר אלא טיט וחרסית אדמה סיד וגפסים כדאיתא בתוספתא ובהר"ש. וכיון שאין הטיט הזה בא להחזיק את התנור א"צ היסק שהתנור עצמו כבר הוסק. ולפ"ז נראה דדווק' בהחזיר הלמודין ומירחן א"צ היסק. אבל לא החזיר הלמודין ומירחו בטיט לתנור עצמו ולפרקים שיתחברו ע"י הטיט פשיטא דבעי היסק

מ"י וחכמים מטמאין: משיסיקנו לאפות בו סופגנין. הר"ש. ומה שפי' הרב שהטפל' מחברת ואעפ"י שיש חול בין חוליא לחוליא ע"כ ואלו לא הי' חול בין החוליות מודה נמי ר"א שהטפלה מחברת. והא דלעיל במ"ח בהרחיק את הטפלה ונתן חול או צרור בינתים טהור ולא אמרי' שהחול והצרור שסביב החוליות מחברתן דהתם בחול יבש דומי' דצרור. כ"כ התוס' בפ' הזהב דנ"ט והביאם תיו"ט לעיל. ומשמע דס"ל דחול לח מחבר הסדקים כמו טיט ולדבריהם מתני' דהכא נמי דוקא בחול יבש פליגי. ובחנם דחקו בכך דחול אפי' לח אינו מחבר כמש"ל דתניא בתוספתא כל שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר אלא טיט וחרסית אדמה וגפסים: ואם לאו טהור: ואע"ג דכלי חרס אין חיבור לקרקע מטהרו דכתיב בי' יותץ כמ"ש הרב במתני' דלקמן היינו אם היא כלי וחברו אח"כ לקרקע אבל זה שאינו עומד בפני עצמו אינו כלי וכגופא דארעא דמי

מי"א תנור של אבן ושל מתכת טהור בת"כ יליף לה מדכתיב יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה פרט לשל אבן ושל מתכת ע"כ נראה משום דבקרא פרט כל הכלי' בהדי' מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וכל כלי חרס כו' ובתר הכי כתיב תנור וכיריים סתם ולא כתב בהם של חרס וס"ד דאפי' בשל מתכת ואבן גזרת הכתוב היא בתנור וכיריים דיש להן דין כ"ח שאין להן טהרה בטבילה אלא בנתיצה. להכי אמר דנתיצה לא משמע אלא כלי חרס שיש לו נתיצה ואיכא למידק אטו אבן ומתכת אין להן נתיצה בפטיש וקרדומות והא כתיב ונתץ את הבית את אבניו וגו'. ונראה דדריש מדכתיב יותץ ולא כתיב תתוצו כדכתיב לעיל ואותו תשבורו. ויותץ משמע מאליו וזהו בכ"ח שמתנתץ בקל ודמי כמו מאליו א"נ שיש לו דין נתיצה שאינו מיטהר בטבילה אלא בשבירה והיינו כ"ח (וא"ת אי תנור וכיריים בכ"ח מישתעי לישתוק מיני' דהא כבר כתב וכל כלי חרס אשר יפול וגו' והכל בכלל. וי"ל דאתי למימר דתנור וכיריים אפי' הם מחוברין ובעו נתיצ' טמאין והיינו דכתב בתרי' טמאים הם דווקא הם כלומר תנור וכירים מיטמאין במחובר ולא שאר כלים אפי' של חרס): של אבן. כשלא חברו בטיט שאם חברן בטיט יש להן דין חרס כדתנן בפ"ו: והא דמטהרינין הכא כשהן מחוברין. היינו כשמחוברין במסמרין או בגללים וכיוצא בהן מדברים שאין עושין ממנו תנורים כדפי' במ"ט. ואפשר דהא דחברן בטיט מהני לקמן דווקא בפטפוטין ובמסמרין או באבנים שאין עליהן תורת כלי אלא שהחיבור שמחברן עושה אותן כלי והילכך הוה ככלי חרס אבל תנור שלם של אבן ושל מתכת שא"צ לטיט אפי' חברן לארץ בטיט אין להן דין כ"ח כדמשמע בסמוך דדווקא ניקב ונפגם וסתמו בטיט הואיל וצריכין לטיט יש להן דין כ"ח: ניקב נפגם. נראה דניקב הוא גופו של תנור שניקב. ונפגם היינו בשפתו. ולהכי קתני עשה לו טפלה או מוסף. דטפילה מהני לניקב ומוסף לנפגם אבל נסדק איני יודע כיון דבכל דוכת' משמע דסדק הוא משהו ואין בו כדי שיצא ממנו האור והיכי מהני לי' סתימה של טיט להיות נידון כשל חרס. וי"ל דנסדק היינו כולו מראשו לסופו ובלא הטיט יתפרדו החלקים ויפול התנור. וצ"ע בהך דניקב ונפגם דאמרי' דסתימת הטיט נותן להם תורת כ"ח אי שייך זה בתנור דווקא. או בכל כלי מתכת ואבן הדין כן. ומצד הסברא הי' נראה דבכל הכלים שייך דין זה אבל לא מצינו זה בשום מקום אלא בתנור וכיריים. אבל בשאר כלים אפי' סתמן בזפת טמאין כדמעיקרא כדלעיל פ"ג מ"ג שאין הולכין אחר המעמיד אבל תנור וכיריים בדבר שעושין ממנו תנורים תליא. ופשטא דמתני' משמע דכל הדינים הללו מיירי בין בתנור וכיריים של מתכת ובין בשל אבן דאתרווייהו קאי ולא ידעתי למה כתבן הרמב"ם בפט"ו בשל מתכת לבד: כמה יהא בנקב: לכאורה משמע דנקב כזה שיצא בו האור מטהר התנור מטומאתו והילכך כשסתמו בטיט נותן לו תורת כ"ח אבל בפחות מזה שאין הנקב מטהרו עדיין תורת כלי עליו ודין מתכת יש לו. אבל מדברי הרמב"ם לקמן פ"ז מ"ב מבואר דתנור וכירה אין מיטהרין בנקב ולא משמע לחלק בזה בין של מתכת לשל חרס: מירחה בטיט לפי' הר"ש