משנה אחרונה לו

לי' דלטעמי' אזיל דבגובהו נמי איהו שיריו ד' קאמר לעיל ולית לי' שיריו ברובו: וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכ"כ רש"י בחולין: אחד גדול כשנים הגדול טמא: אע"ג דאיהו נמי לא הוה רובא משום דא"א לצמצם ושמא איכא משהו טפי מפלגא והקטנים טהירין דהא ודאי ליכא רובא בחד

מ"ח פחות מד' טפחים טהור. פי' הרב ובבא מתנור גדול דליכא רובא וכו' וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולטעמייהו אזלי דמפרשי בר"פ תרוייהו לחומרא. ומ"מ קשה דלמאי תני לה תו הכא הא כבר תנינא לה בר"פ. ונראה דהכא אתי לפרושי דמתני' דלעיל איירי בחולקו מלמעלה למטה והיינו דקתני הכא חתכו לרחבו מכלל דעד השתא בגובהו איירי וקמ"ל דחתכו לרחבו אם אין בו ד' טהור ואין צריך גרירת טפלה כדפי' לעיל דדווקא בעבדי' גיסטרא שלא נתמעט מגובהו כלום ועדיין יש בו ד' גובה הלכך צריך גרירת טפלה אבל לרחבו אם נתמעט מד' טהור מיד בלא גרירת טפלה. וממילא שמעי' לשיטת המפורשים דמיירי נמי בדליכא רוב ג"כ דאל"כ אינו טהור ולשיטת רש"י חתכו ברחבו בפחות מד' לחוד טהור אפי' איכא רוב. ועיקר מתני' לא אתי' הכא אלא לפרושי החילוק בין עבדי' גיסטרא לצלקי'. משום דעד השתא אכתי לא פירש לנו שיריו בד' ושיריו ברובו וחולקו לשלשה מאי ניהו אי לרוחב אי לגובה ופי' לנו כאן דכל השיעורים של תנור והיינו בד' וברובו לא נאמרו אלא לענין גובהו והילכך בגיסטרא שאין ממעט מגובהו צריך גרירת טפלה וברוחבו לא צריך ודע דתני' בתוספתא תנור של חוליות שכל אחת ואחת פחות מד' והיתה בהן אחת שיש בה ד' היא מטמאה במגע ולא באויר והשאר טהורות וכן העתיק' הרמב"ם פי"ו והר"ש כתב כאן ע"ז ולא ידעתי טעם מ"ש אויר ממגעו כיון דיש בה כשיעור ע"כ ולע"ד נראה כדפי' בר"פ דמדינא כל שאין לו שולים לאו כלי היא אלא תנור שאני שתחלת עשייתו להעמידו ע"ג קרקע. וא"כ חוליא זו אין דעתו להעמידו ע"ג קרקע שלא נעשה מתחלה להעמידה כמות שהיא שהרי מתנור גדול בא והלכך טהורה לגמרי מדאורייתא אלא דרבנן גזרו בה אטו עשאו מתחלה בן ד'. וידוע דכל טומאות דרבנן אין בהן אויר משום היכרא כדלעיל מ"ג. ויש לפרש עוד לפי שיטת המפורשים דבד' טמא אע"ג דליכא רוב וכן ברוב וליכא ד' וס"ל לתוספתא דרוב טמא מדאורייתא. אבל ד' וליכא רוב אין טמא אלא מדרבנן מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו. קמ"ל דאעפ"י שהחוליות כולם כבר הוסקו ואין כאן טיט חדש אלא במקום החתך. אפ"ה בעי שיסיקנו כולו בתנור חדש. ודוקא בחתכו לרחבו איצטריך למתני' אבל בחולקו לשלשה בעבדי' גיסטרא לא צריך לאשמועי' כיון שגרר ממנו את הטפלה ולא נשאר עליו טיט כלל אם חזר ומרחו כולו בטיט תנור חדש ממש היא ופשיטא דבעי היסק לכולו:

מקבל טומאה משיסיקנו. הלשון אינו מדוקדק דהו"ל למיתני אינו מקבל טומאה עד שיסיקנו:

הרחיק ממנו את הטפל' הרמב"ם מפרש לה אדלעיל אחתכו חוליות ולא מירחו במקום החתך אלא נתן שם חול וצרורות ואח"כ מירח על החול ונמצא שיש הפסק בין המירוח לתנור הוה כאלו לא מרח ולישנא דמתני' הכי משמע דקתני הרחיק ממנו. ולא קתני הרחיק מן התנור והרא"ש בפירושו כתב דאיכא תרתי חדא שעשוי אחוליות ועוד שנתן חול בין תנור לטפלה ע"כ, ולא ידעתי מאי תרתי איכא דכולה חדא היא שלא מירח על החוליות ואפשר שמפרש אפי' מירח על החוליות אלא שהרחיק הטפלה שדרך לעשות בכל התנורים מבחוץ וזה הפסיק בחול. ומ"מ ג"ז אינו מיושב שאם מירח על החוליות למה לא יקבל טומאה. ואפי' הרחיק הטפלה מה בכך ואפי' לא עשה טפלה כלל נראה שמקבל טומאה כדמוכח במתני' דלעיל דגרירת הטפל' לא מטהר אלא בחולקו:

ונתן חול או צרור. פי' לקמן מ"י

מ"ט החזירן לו טהור. פי' הרב שאין הלמודין מביאין לו טומאה אלא בפעם ראשונ' לבד וכו' וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובאמת היא הילכתא בלא טעמא. אבל נראה לפרש יותר כפי' הרא"ש שגם בפעם ראשונה אין הלמודין מביאין לו טומאה והיינו דקתני נותנן עליו והוא טהור אפי' משנתנן עליו אין מקבל טומאה שאין לך דבר שמחבר את התנור אלא מירוח טיט והא דקתני נטמא וסילק את למודיו. היינו אם מירחו בטיט ונטמא מהני לי' סילוק למודין לטהרו. ואפי' החזירן לו טהור כיון שלא חזר ומירח. וכ"נ מדברי הר"ש: מירחו בטיט: כ"ה בכל הספרים וכן העתיק הרמב"ם. אבל נראה שצ"ל מירחן בנו"ן ואלמודין קאי אם החזירן ומירחן בטיט אל התנור מקבל טומאה. והיינו דקתני וא"צ להסיקנו שכבר הוסק. ולא דמי לדלעיל בחתכו חוליות דבעי היסק כתנור חדש אעפ"י שכבר הוסקו החוליו'. דשאני התם שאין עיקר תיקון התנור אלא ע"י