משנה אחרונה לג

ועכשיו מת דהתם טעמא אחרינא הוא דממקום למקום הוא ולא שייך כשעת מציאתן כדפי' שם: ונתן שם אבן. פי' הרב בין התנור ובין דופני הבור שלא יפול כו' וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י בשבת וצ"ע אמאי צריך למיתני שנתן שם אבן בלא אבן משכחת לה שהתנור רחב ועומד על הקרקע שעל שפת הבור וי"ל דאם עומד על הקרקע אפי' מסיק מלמטן וניסוק טהור לר"י דלא הוי מחובר שעומד מעצמו ודרך התנור שמחברין אותו לרצפה בטיט כדפי' הרב בר"פ וזה אינו מחובר. אבל כשהאבן מחזיקו דמי לבנין וחשוב כמחובר ומ"מ לא מתישב דאמאי נקט פלוגתייהו בנתנו ע"פ הבור ולפלגו בעומד ע"ג קרקע כדרכו אלא שלא חברו בטיט לכך נראה דלרבותא נקט שנתנו ע"פ הבור ונתן שם אבן דאפי' עומד באויר לגמרי ואינו נסמך על הקרקע אלא שהאבן מחזיקו אפ"ה חשיב כמחובר לר"י אם מסיק מלמטה כו' ולרבנן אפי' אינו מסיק מלמטה טמא אעפ"י שהוא כתלוי בצואר הגמל. ונראה דהא דדריש ר"י יותץ שיהא מחובר בארץ לאו מחובר ממש קאמר דא"כ ליבעי מירוח טיט דוקא אלא ודאי אין סברא כלל דמחובר טמא ואינו מחובר טהור ובכל שאר כלים איפכא היא דמחובר טהור. אלא עיקר סברתו הוא דתנור הואיל ואין לו שולים ואינו ראוי לכלום אלא שמעמידו על רצפת הקרקע והוא שוליו. והלכך קפיד שיהא ניסוק מתוך היסק הקרקע שאם אינו ניסוק בכך הוה כנתוץ כיון שאין לו שולים. וחכמים סברי הואיל וראוי להעמידו ע"ג קרקע אפי' לא העמידו חשוב כלי אבל הרמב"ם מפרש ונתן שם אבן היינו ע"פ הבור והאבן הוא שוליו של תנור שהוא עומד על האבן וס"ל לר"י שאם מסיק האבן והתנור ניסוק מחמתו לא מהני אלא דוקא אם מסיק מלמטן בשולי הבור דכשניסוק מחמת היסק הקרקע של שולי הבור חשיב כמחובר לקרקע. אבל היסק האבן לא מהני דהוי כתנור של אבן שאינו מקבל טומאה אא"כ מירחו בטיט האבן עם התנור והכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש ומודה ר"י שאם מירחו בטיט כו' (ולפ"ז נראה דהא דאמר בגמר' דבהיסק ראשון פליגי היינו אם לא נתן שם אבן ובעיקר דין מחובר איירי דמודה ר"י בהיסק שני אבל אם ניסוק ע"י האבן פליג ר"י אף בהיסק שני דנהי דלא בעי מחובר מ"מ טהור דהוי כתנור של אבן והיינו דנקט מתני' ונתן שם אבן לומר דבאבן נמי פליגי) ומתני' דיקא נמי כפי' זה דהאבן הוא מתחת לתנור דאל"כ אי מסיק מלמטן ואינו ניסוק למה נתנו שם אלא נתנו שם כדי להסיקו ע"י האבן ולקמן רפ"ז מוכח נמי כפי' זה והר"ש שמפרש כאן שהאבן הוא בצדו של תנור מפרש נמי הכי ברפ"ז גבי קלתות שהפחת הוא בצדה ברוחב ונתן שם האבן. והרמב"ם שמפרש כאן שהאבן מונח כדרכו ע"פ הבור מפרש נמי התם שהפחת הוא בעומק והאבן נתון כדרכו על הפחת. אבל הרב שמפרש כאן כהר"ש ושם כהרמב"ם לא כיון יפה: והוא ניסוק מלמעלן טמא ואם לאו טהור כצ"ל והכי מייתי לה במס' שבת

מ"ז תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו: וקש' מה שאלה היא זו הא כבר תני לן בר"פ שיריו בד' ושיריו ברובו. וכל שממעטו משיעורים אלו טהור ואין לומר דהכא אתי לאשמועי' דאפי' ממעטו צריך ג"כ גרירת הטפלה דא"כ למה לי' למיתני חולקו והיינו שממעטו מרוב לא ליתני אלא דצריך גרירת טפילה ג"כ דהא הך דחולקו כבר תני לן שיריו ברובו. והי' נראה לפרש דאדרבה היא גופה אתי לאשמועינן דבממעטו מרוב ועדיין נשאר בו ד' טפחים שהיא שיעור תנור. בהא דווקא לא טהור עד שיגרור את הטפלה ג"כ ולאפוקי אם ממעטו ג"כ מארבעה טהור בלא גרירת הטפלה. והיינו כדפי' הרב לעיל בר"פ דמוקמינין שיריו בד' ושיריו ברובו הא בבר ט' והא בבר ז' דתרווייהו לחומרא ולעולם אינו טהור אלא אי ליכא רוב וגם ליכא ד' ואתיא מתני' דהכא למימר דהיינו אם לא גרר הטפלה אבל גרר הטפלה אפי' איכא ד' טהור במיעטו מרוב דהיינו שחולקו לשלשה. והא דלא קתני נמי דבממעטו מד' וגורר את הטפלה מהני אפי' נשתייר רובו כגון בתנור בר שבעה. י"ל דכל דנשתייר רובו שלם לא מהני בי' גרירת הטפלה לטהרו דבתנור בעי' נתיצה דכתיב בי' יותץ וברובו קיים ליכא נתיצה כדפירש"י בחולין דכ"ח. ולישנא דמתני' הכי משמע דתקנתא אתי לאשמועי' מי שאינו רוצה להחריב תנורו כ"כ למעטו מרוב וגם מד' כיצד יעשה והיינו דקתני כיצד מטהרין. והשתא טובא קמ"ל מתני' חדא דהא דאמרי' לעיל שיריו בד' ושיריו ברובו ומוקמינין הא בבר ט' והא בבר ז'. ולא ידעינן אי לקולא אמרי' דהיינו בבר ט' ברובו ואי ליכא רובו קיים אע"ג דאיכא ד' טהור וכן בבר ז' בד' דאי בציר לי' מד' אע"ג דאיכא רובו טהור וכן פירש"י ותוס' בפ' העור והרוטב. או י"ל דלחומרא אמרי' דעד דאיכא פחות מרוב וגם פחות מד' אינו טהור