משנה אחרונה לא

חזיא לקבלה יד מיהו הוי ודברי הרמב"ם צ"ע: אפי' על שלשה אבנים טמאה. נקט שלשה אבנים שדרכו של תנור כן הוא כדאי' בתוספתא הביאה הר"ש שלש אבנים שעשאן תנור והא דקתני הכא טמאה סתם ולקמן בפ"ז בחצר הכירה מחוברת אם פחותה מכשיעור קתני מטמא במגע ולא באויר. נראה דהיינו טעמא דתנור דרכו בטפילה להחזיק חומו והילכך כל שמחבר לטפילה יותר ומעבה אותו מועיל לו יותר להחזיק חומו והוי יד לתנור וכיון דהוי יד הרי הוא טמא כתנור עצמו בין במגע ובין באויר כדפי' בפ"ג מ"ד דלא כפי' הר"ש והרב שם. אבל כירה שאין עושין לה טפילה שא"צ להחזיק חומה כדפי' לעיל אפי' מחובר לא הוי יד אא"כ מה שחבר לה בשעת בנינה שמחזיק הבנין כמו אבן היוצא דלעיל אבל חצר שחברה לכירה אינה צורך לכירה ולתשמיש לא חזיא כשפחותה מכשיעור ואינה חיבור כלל מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בית הפך והתבלין דבסמוך והילכך מטמא במגע ולא באויר כר"מ: בית הפך ובית התבלין. כתב הרב דלר"מ מדאורייתא אינם חיבור לה אלא מדרבנן ולר"ש אפי' מדרבנן לא והכי איתא בש"ס. ומוכח מזה דלא חשיבי הני יד לכירה דאי יד נינהו לכ"ע הוו חבור מדאורייתא אלא ודאי לא חשיבי יד דנהי דשמן ותבלין לצורך התבשילין הם. אבל אינם צורך לחברן לכירה. ודמי לקדרה שהבשר בתוכה או חבית של מים שאע"פ שהם צורך התבשילין אין מחברין אותם לכירה אלא שאם חברן ס"ל לר"מ דגזור בהו רבנן משום דדמו ליד. אבל בטבלא מלאה קערות לעיל בפ"ב מודה ר"מ דתוכו של זה הוה גבו של זה ואין מיטמאין זה בטומאת זה אפי' במגע דהתם לא דמו ליד כלל שהתשמיש של כל אחד חלוק מחברו לגמרי ואינם מענין אחד כי הכא שכולם צורך תבשילין הם. ועוד אפי' היו הקערות שם ענין תשמיש אחד כמו קלמרין המתואמות דהתם אפ"ה לא דמו ליד כיון דלא מינכר איזהו עיקר תוכו להיות השני טפל לו דכולם חשובין זה כזה וכל אחד כלי לעצמו היא והכי תנן לקמן פכ"ה או שמא הרובע אחוריו של חצי רובע. אבל הכא מידע ידיע דתוכה של הכירה הוא עיקר וכולם טפלים לה ודמו ליד הילכך גזר בהו ר"מ. וכן נראה מדברי הרמב"ם שהעתיק משנתינו זו בפי"ז אצל דין הידות משמע דטעמא דר"מ משום דדמי לידות. והיינו נמי דכתב שם דהוו חבור למגע אם נגעו טומאה בכירה נטמאו הם. אבל איפכא לא שאם נטמאו הם לא נטמאת הכירה דאיהו ס"ל אפילו ביד גמור דאורייתא אינו מכניס טומאה לכלי חרס דהא אינו מיטמא מגבו וכדפי' במתני' דלעיל. אבל הרב כתב כאן דהחבור למגע הוא אף להכניס וכ"כ הר"ש וכן פי' רש"י בשבת. אע"פ שגם הם סוברים דאין יד בכ"ח להכניס כדפי' במתני' דלעיל. הכא שהידות יש להן תוך ס"ל דמכניסין נמי טומאה מדרבנן כדמוכח ברפ"ח גבי מיטמאין מאחוריהן לפי' הרב והר"ש.. ונראה דאפי' להרמב"ן שסובר דיד חלולה מכניס אפי' מדאו' כדפי' ברפ"ב. הכא מודה דאינו אלא מדרבנן דהא לאו יד הוא מדאורייתא

מ"ד תנור שהוסק מאחוריו. נראה דאתי לאשמועינן דלא חיישינן בכל הני שמא לא הוסק תוכו של התנור כדי לאפות סופגנין ולא זו אף זו קתני דאם הוסק מאחוריו על דעת כדי לחזקו ודאי לא חיישינן שמא לא הוסק תוכו כשיעור דהא כדי לחזקו עביד ובודאי דקדק לחזקו בהיסק זה אף בתוכו ואפי' הוסק שלא לדעתו שלא נתכוין לחזקו אפ"ה אמרי' בודאי הוסק אף תוכו דהא בהיסק קל סגי לי' כדי סופגנין ואפי' הוסק בבית אומן קודם גמר מלאכתו והיינו שדעתו לעשותו גבוה עשרה טפחים והתחיל בו עד שנעשה גבוה ד' והסיקו ואח"כ גמרו כולו טמא אעפ"י שחלק העליון לא הוסק כלל ודין זה כתב הרמב"ם בפט"ו דין ב' והוא מהתוספתא וכל הני חד טעמא הוא דתנור הואיל ועומד להיסק תדיר החמירו בו בתחלתו דבהיסק כל דהו חשיב נגמרה מלאכתו ואפי' כדי סופגנין וה"ה בכל הני דהכא. והיינו דמייתי מעשה מתנורי כפר סגנא אעפ"י שלא ידעו אם הגיע' הדליקה לתוכן או שמא לא הגיעה אלא במקצתן וטימאן. וניחא השתא דלא תני דינים אלו לענין צירוף כבשן בכל הכלים דלא שייך כלל שלא לדעת בכבשן דכיון דהיסק הכבשן נפיש טובא פשיטא שהלך ע"פ כולו ובתוכו ולא שייך בי' נמי קודם גמר מלאכתו שאם נפל לכבשן קודם שנגמר פשיטא דטהור דאין שם כלי עליו עד שיגמר. אבל תנור נתנו בו שיעור תחלתו ארבעה ולכך שם כלי עליו בארבעה ואפי' דעתו להגביהו יותר והיינו דתני' בתוספתא והביאה הר"ש כאן תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו ר"י מטהר וחכמים מטמאין ע"כ וסתמא דמלתא שיש בו גובה ד' מיירי דהא אין תנור פחות מארבעה ומכאן הוא מ"ש הרמב"ם בפט"ו תנור שהתחיל לבנותו משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו מקבל טומאה ע"כ. ולא כמ"ש הכ"מ דממתני'