משנה אחרונה ל

כמו צירוף כבשן החמירו בתנור הואיל ועומד להסיקו תדיר ממילא יש לנו לומר דהיסק בחדש כדי לאפות בישן נמי מהני. ות"ק ס"ל אין לך אלא מה שאמרו חכמים

מ"ב. כירה. פי' הרב מקום שפיתת שתי קדרות וכ"ה בגמ' פ' כירה דל"ח ורש"י פי' בפ"ק דמ"ק ד"י. תנור מקום שפיתת שתי קדרות וכירה מקום שפיתת קדירה אחת וכן פי' עוד בנדה דכ"ו והוא תמוה: משיסיקנה כדי לבשל עלי' ביצה ובכירה לא חילקו בין חדשה לישנה כמו בתנור. דתנור אופין בחומו של חרס עצמו והילכך בישן מתחמם החרס מהר מן החדש. אבל כירה אין מבשלין בחומה אלא אצל האש שבתוכה והאש מבשל לא הכירה ואין לחלק בין ישן לחדש. ולכך נ"ל דאין דרך לעשות טפילה לכירה דעיקר הטפילה נעשה להחזיק חומו של תנור והכירה אינה מתחממת כלל: האבן היוצא מן התנור. אע"ג דכלי אבנים אין להן טומאה כלל. ידות איתרבו מקרא שבתורת יד מיטמאין וכ"כ הרב בפ"כ מ"ג. (וגדולה מזו מצינו לקמן בפ"ו אבנים שעשאן כירה יש להן טומאה ע"י הטיט שמחברן) וכאן דקדק הרב וכתב שאם נטמא התנור נטמא האבן ולא כתב נמי איפכא שאם נטמא האבן נטמא הכלי כמ"ש בפ"כ שם משום דהכא בכ"ח אם נגעה טומאה ביד לא נטמא כלל דהא לא עדיף יד מגבו וכ"כ הר"ש כאן בהדיא שאם נטמא התנור נטמא הפת שעל האבן שהתנור אעפ"י שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו. וכ"כ רש"י ותוס' בנדה דכ"ו. וכן הכריח המשנה למלך שגם סברת הרמב"ם כך היא ברפי"ז מה"כ ומיהו ביד חלולה משמע מדברי הר"ש לעיל רפ"ב גבי מיטמאין מאחוריהן שהיד מיטמא מדרבנן ושם הארכנו: היוצא מן התנור. פי' הרב דהוי יד שהוא בית אחיזה לתנור ומשמע דשיעור אחיזה טפח והא דאמר בפ"ט דחולין מ"ג דבית אחיזה שני טפחים צ"ל דהתם לשתי ידיו והכא ליד אחת ומ"מ לא יתכן פי' זה דהוי יד משום אחיזה דלפ"ז משמע דאם הוא פחות מטפח לא הוה יד דאין בו כדי אחיזה ובנדה דכ"ו אמר בהדיא דפחות מטפח פשיטא דטפי הוי יד אבל רש"י בנדה והר"ש והרא"ש לא כתבו דראוי לאחיזה אלא דהוי יד סתם. ונראה דעם הטפלה של תנור בונין אבנים להחזיק חומו ופעמים שבולטין ואם יטלנו יתקרר התנור וכ"כ הרמב"ם ובכירה ג"כ מערבין בעת עשייתה אבנים עם הטיט להחזיקו ואם ינטלו יהרס הבנין: בין התנור ולכותל. דהתם עומדת לינטל כמ"ש הרב. ואע"ג דבפט"ו דאהלות מ"ח משמע דר"י ל"ל העומד ליחתך כחתוך דמי וכן בפ"י דמקוואות מ"ה. יש לחלק דהתם חייש דלמא מימלך ולא חתך אבל הכא שדוחק את הבית לא מימלך אלא דההיא דמקוואות לא מתיישב דהא א"נ מימלך ולא חתך הא קיי"ל בכל הידות ביותר מכשיעור אפי' רצה לקיים טהור כדלקמן פכ"ט מ"ג וכמ"ש הר"ש שם אלא נרא' דר"י נמי אית לי' העומד ליחתך כחתוך והך דאהלות אי בשעת עשייתה לא חישב עלי' לגוד אלא אח"כ כבר נעשה כולה גולל ואפי' בתר הכי חישב עלי' אין מחשבה מוציאתה מידי טומאה ור"י גזר היכא דחשב בשעת עשי' אטו חישב אחר עשי' ות"ק לא גזור וההיא דמקוואות אע"ג דכחתוך דמי מחמיר ר"י להטביל את כולה שמא לא יטביל עד מקום המדה: והשאר טהור. פי' הרב דדריש בת"כ יכול אפי' יותר מכשיעור ת"ל טמאים הם ע"כ ומשמע דאפי' רצה לקיים טהור וכ"כ הר"ש פכ"ט מ"ג

מ"ג עטרת כירה טהורה. הטעם דכירה לאו אורחא בעטרת וכ"כ הר"ש והרא"ש. והיינו כדפי' לעיל דבכירה האש שבתוכה מבשל ולא חומה של הכירה ולכך א"צ לעטרת לשמור חומה. ומ"ש הרב דטהורה ולא נטמאת עם הכירה דאלו באפי נפשה לא מקבלא טומאה כלל דאין עשוי' לקבלה ומיהו בטירת התנור דסיפא שהיא עשוי' לקבל את הפת שרודין מן התנור וקתני פחותה מכאן טהורה צ"ל דטהורה מטומאת התנור שאם נטמא התנור אינה נטמאת עמו וכ"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פי"ז. אבל אם נגע בה טומאה בעצמה טמאה אלא דקשיא בזמן שהיא גבוה ארבעה טפחים אמאי טמאה בטומאת התנור כיון שאין מחוברת לתנור אין כאן תורת יד דהא אין יד אלא במחובר וגבי ידות האוכלין ושומריהם כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ה מהט"א דבמחוברין דוקא ומשמע ודאי דה"ה לידות הכלים דמ"ש. ובאמת מתני' דהכא נמי יש לפרש דלאו בטומאת התנור נטמאת הטירה אלא כולה בטומאת עצמה איירי ובזמן שגבוה ארבעה טפחים דחזיא לקבל הפת שרודין מן התנור ושיעור הפת באפיי' אחת צריך ארבעה טפחים בגובה כשיעור התנור ה"ז כלי עשוי לקבלה ואם אין ראוי לרדיית הפת טהורה לגמרי דלא נעשית מתחלתה אלא לקבל הפת ולא חזיא להכי והוה כמו אינה עשוי' לקבלה ומשום יד נמי ליכא דאינה מחוברת והיינו דקתני סיפא ואם חברה טמאה דנהי דלא