משנה אחרונה כד

בגבו שנגעו שם משקין טמאין שמטמאין אחורי הכלי וכו' וזהו כסברת הרמב"ם שסובר משקין מטמאין אחורי כ"ח אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו כדפי' בפ"ב מ"ג

מ"ו יבלית שטופלין בה. בהא אפי' ר"מ ור"ש מודו דהואיל שמזיעין בלא הטפילה הוה ככלי רעוע שצריך לטפלה ומגופת החבית דאינה חיבור. שאעפ"י שחברה בטיט לחביות לאו חיבור הוא שעומדת לינטל בכל שעה. ואע"ג דתנינא בפ"ב מ"ה דכל המשמש כיסוי בכ"ח טהור. התם מיירי כשנגעה טומאה בכיסוי לא מקבלא טומאה אעפ"י שיש לה בית קבול הואיל ועיקרה לכיסוי. והכא קמ"ל דלא נטמאת בטומאת החביות כאחד מדפנותי' דאינה חיבור: ודע שהרמב"ם בחבורו פ"כ כתב שהמגופה אינה חבור שאם נגעו משקין טמאין בחביות לא נטמאת המגופה ואם נגעו משקין במגופה לא נטמאו אחורי החביות ע"כ. ונ"ל דלישנא דמתני' קשיתי' מדשני תנא גבי מגופה ותני אינה חבור וברישא וסיפא תני הנוגע בה טמא ואמאי לא תני נמי במגופה הנוגע בה טהור. לכך מפרש לה דה"ק דמגופה אינה חבור לאחורים של החביות שאם נטמאו אחורים לא נטמאת המגופה ואם נטמאת המגופה לא נטמאו אחורי החביות ולא משכחת לה אלא במשקין טמאין דכל הטומאות אין מטמאין כ"ח מגבו חוץ ממשקין טמאין כפי שיטתו כמש"ל. ורבותא קמ"ל דלא מבעי' דאינה חבור לתוכה של חבית אלא אפי' לאחורי' לא

מ"ז מיחם שטפלו. אפי' במיחם הבריא הוי טפלה חיבור כיון שתשמישו על האש ולעיל במ"ה בכלי חרס שאין תשמישו באש והכי איתא בהדיא בתוספתא הביאה הר"ש במ"ה: קומקום שניקב. הא דשבק מיחם דרישא. נראה דקומקום אין תשמישו באש אלא בחמין והוי רבותא דאפי' לחמין טהור וכ"ש מיחם: כלי נחושת שזפתן. נקט כלי נחושת משום דכלי חרס אין דרך לזופתן אא"כ ניקבו וסותם בזפת וכלי מתכת דרכן לזופתן שלמים והא דקתני ואם ליין טמאים פי' הרב דהיינו לצונן וכ"כ הר"ש ולישנא דמתני' לא משמע הכי אלא כפשטה דרישא וסיפא בצונן אלא שבשאר משקין אין משתמשין בכלים זפותין אלא יין דרכו להניח בכלים זפותין כדמוכח במס' ע"ז וכ"מ בפי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל

מ"ח הנוגע בצרכה טמא. מכאן מוכח בהדיא דסתימת הזפת הוי חבור לחבית וקשה לגירסת הרמב"ם שגורס בתוספתא חבית שניקבה ועשאה בבעץ בזפת בסיד וגפסים אינם חבור והעתיק כן בחבורו פ"כ דין ג' ואח"כ בדין ה' העתיק ג"כ הך דהכא הנוגע בצרכה טמא. והדברים סותרים זא"ז. וכ"כ הר"ש במתני' דלעיל דעיקר הגירסא בתוספתא (נמחק שורה אחת): זפת שנטפה כו' הך בבא לא צריכא כלל וכ"כ תויו"ט זו ואצ"ל זו קתני ואינו מיושב דלא שייך בבבא שלימה זו ואצ"ל זו כמ"ש התוס' בפ"ג דיבמות מ"ו והביאם תויו"ט שם. אבל הרא"ש בפירושו גורס שנטפה על פי החבית כשמזפתין החבית ועולה הזפת על פיה למעלה משפתה אינו חבור שם שהיין אינו עולה שם ע"כ ולגירסא שלנו י"ל דאע"ג דתני רישא יתר מצרכה אינו חבור וכן בטופל כ"ח הבריא סד"א התם דעביד דמימלך ושקיל לי' כיון שא"צ לכלי להכי לא הוי חבור אבל טפה אחת של זפת לא חשוב ובוודאי לא עביד דשקלה וסד"א דבטל אגב דופן הכלי והוי חבור קמ"ל

משפך של עץ. מדברי המפרשים נראה דמיירי לענין המשפך חי הוי סתימה מקבל המשפך טומאה דחשיב כלי קבול וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"כ. ולפ"ז איירי במשפך של בע"ב כדלעיל פ"ב מ"ד ויש לפרש אפי' בשל רוכלין דבלא הסתימה נמי מקבל המשפך טומאה אלא דפליגי בסתימה אי הוה חבור לענין הנוגע בסתימה דניהוי כנוגע במשפך

פ"ד מ"א החרס שאינו יכול לעמוד: פי' הרב בחרס הפורש מן החבית כו' ע"כ דדווקא בחרס הפורש אמרו כיון שטהר אין לו טומאה לעולם ולא בכלי שלם אעפ"י שניקב כדי טהרתו וכדתנן בהדי' בפ"ג מ"ג הטעם שכלי שלם אעפ"י שניקב חסין עליו ודעתו לתקנו לכך לא בטל שם כלי ממנו אבל חרס בטל שם כלי ממנו ואעפ"י שתקנו בטלה דעתו. וצ"ע אמאי לא תני תנא פלוגת' דר"י לעיל בפ"ג מ"ג. וי"ל דהתם קמ"ל רבותא לחכמים אעפ"י שתקנו בידים לחרס וסתמו בזפת שנתכוין לעשותו כלי אפ"ה לא מהני דבטלה דעתו. והכא קמ"ל רבותא דר"י דמטמא אפי' ניטל האוזן ונשבר החדוד מאליו: ר"י מטהר וחכמים מטמאין: פי' הרב ר"י סבר דבעינן שישב על שוליו וכו' ע"כ: ונראה דפלוגתא דחכמים ור"י ברישא ובסיפא מחד טעמא אתו. מהא דתניא בת"כ מנין לרבות שברי כ"ח ת"ל וכל כלי חרס וביאר הרמב"ם בחבורו פי"ח מה"כ שבא לרבות שברים שהם טהורין בשאר כלים אעפ"י שראויין לתשמיש כיון שנפסד צורת הכלי טהור