משנה אחרונה כג

לפי טעם הראשון של הר"ש דבלא יחוד נמי לא בטל שם כלי הואיל ומהני לי' תיקון לחזור להיות כלי והוא ג"כ שיטת הר"ש והרמב"ם כמש"ל אינו עולה ישוב זה וצ"ל כדפי' במ"ב דכמוציא רמון הוה כגיסטרא ואין מועיל בו עוד תיקון וא"ש. ואין לתמוה דקורא חביות אעפ"י שהיא קטנה כדאמרינן רפ"ג דב"ק דלכדא נמי קרי חביתא ונ"ל דקתני חבית ולא תני כלי חרס סתם משום דכלי שדרכו להשתמש בחמין לא מהני בי' סתימת הזפת כדלקמן מ"ז להכי נקט חבית דאורחי' בצונן: טמאה מפני שלא בטל שם כלי. טומאה זו משום גיסטרא הוא דכל חרס הפורש מן הכלי אפי' מקבל רביעית מיקרי גיסטרא אלא שאם לא עשאה בזפת הוה טהורה אפי' מדין גיסטרא דגיסטרא מיטהרת בנקב כ"ש ואין לו תקנה אפי' בזפת כדמסיק אבל זו שנתקנה קודם שבא לכלל גיסטרא הוה כשלימה ומכאן מוכח דסתמא דמתני' סברא דלא אמרי' הכל הולך אחר המעמיד דאי אמרינן הלך אחר המעמיד הוה ככלי זפת וטהור וה"נ משמע בפ' בתרא מ"ג לת"ק דלא הלך אחר המעמיד והכי איתא נמי בפ"ק דשבת דף ט"ו לחכמים דר"מ ודברי התוס' שם תמוהים לי שנראה מדבריהם דלמ"ד כלי חרס שטהר אין לו טומאה לעולם לא מהני שום תיקון וסתימה לכלי חרס והרי משנתינו זו מפורשת דסתימת זפת מהני בחבית אלא הא דכלי חרס שטהר אין לו טומאה מיירי בשברי כלי חרס דוקא כמ"ש הר"ש בפ"ב מ"ב ור"פ דלקמן וכן כתב כאן במתני' דהכא

מ"ד מפני שלא בטל שם כלי מעליה. דכל כמה שלא נשברה עדיין עומד לתקנה וכיון דהדר חזי' והוה כלי ע"י תיקון לא בטל שם כלי מעלי' אפי' קודם שנתקנה אבל נשברה אינו חס על השברים ואינו עומד לתקנה ובטל שם כלי מעלי' כדפי' במתני' דלעיל: חרס מחזיק רביעית. במתני' דלעיל כתבנו אמאי נקט שיעורא דרביעית ואפשר דאיידי דמתני' דלעיל נקט נמי הכא ומיהו לפי' הרמב"ם בפ"ב גבי הדקין בכ"ח דמפרש התם דרביעית הוא הפחות שבכל השיעורין ניחא הכא דמיירי בהביא חרסין ממקום אחר וסתמי' לא ידע בהני חרסין אי אתו מכלי גדול או מקטן שאין אדם מדקדק בזה כשמלקט חרסין הנשברים וע"כ לחומרא אזלינן בהו מספק ומיטמא בפחות שבשיעורין והיינו ברביעית

שם וכנגדו מטמא באויר. פי' הרב שאין אויר ליד כ"ח וכ"כ הר"ש והרא"ש ולא פירשו מנין להם דבר זה דלענין מגע הוי יד ולא לאויר. ובאמת אינהו לטעמייהו אזלי דס"ל הכי ברפ"ב גבי מיטמאין מאחוריהן דאחורים חשוב תוך לענין מגע ולא לאויר ודייקי לה התם ממתני' מדלא עריב ותני להו עם אויריהן. אבל שם כתבנו שהרמב"ן סובר דיד מטמא נמי באויר ולדידי' נ"ל טעמא דמתני' דהכא משום דגללים אין מחברין כלי חרס כמ"ש הר"ש במתני' דתניא בתוספתא כל דבר שאין עושין ממנו תנורים אין מחברין את הסדקים כגון זפת וגפרית שמרים וגללים ובצק ע"כ. וכיון דחיבור גללים לאו כלום הוא נמצא דכשבור הוא ואין כאן אויר אלא אותו חרס המחזיק רביעית דבלאו חיבור השאר יש לו אויר של עצמו. אבל אותן שאין בהן רביעית אין להן טומאה כלל אלא במגע מטמאין מטעם יד דאע"ג דיד נמי לא חשיב יד אלא כשמחובר מיהו לענין זה מהני חבור אפי' של גללים דדוקא לענין דניהוי כלי כמו שאר כלי חרס ע"י חבור לא מהני בי' חבור שאין עושין ממנו תנור אלא חיבור טיט דוקא. אבל לחבור בעלמא דניהוי יד בכל דהו הוה חבור אלא דרואין אותם כאלו הם בלא חלל כיון דגללים אין עושין אותו כלי ואין כאן אויר כלי אלא כיד הבולט חשיבי ואם נפל שרץ לאויר הכלי לא נטמא וכן אם נטמא החרס המחזיק רביעית ונפלו אוכלין ומשקין לאויר הכלי לא נטמאו אלא אם נגעו נטמאו

מ"ה ר"מ ור"ש מטמאין. נראה דפליגי הכא בעיקר דין ידות הכלים דמרבינין להו לטומא' מקרא דכתיב לכם לכל שבצרכיכם כדאמרי' בגמ' ר"פ העור והרוטב וסברי ר"מ ור"ש דכל שהוא צורך הכלי הו"ל יד וה"נ טפלה זו צריך לכלי להגין אם תגוף באבן שלא תשבר. וחכמים ס"ל דעיקר יד אינו אלא כשצריך לאדם בשעת תשמישו כמו עוקצי האוכלין שאוחזו בהן בשעת אכילה ויד היוצא מן הכלי לאוחזו בו בשעת התשמיש וטפלה זו שאינה לצורך התשמיש אלא להחזיק הכלי לאו יד הוא. ובהכי ניחא דבפ"ה מ"ג גבי בית הפך ובית התבלין שבכירה דר"מ מטמא במגע ולא באויר ור"ש מטהר לגמרי. והכא תרווייהו מטמאין בין למגע ובין לאויר דלא מפלגי דשאני הכא דעשוי לחזק ולהגין וחשבו לה כיד: ומ"ש הרב אם נטמא הכלי מאוירו וכ"כ הרמב"ם. נראה דלאו דוקא נקטו מאויר דהא ודאי דה"ה במגע אלא ר"ל אם נטמא מתוכו בפנים לאפוקי אם נגעה טומאה בגבו דלא שייכא בי' טומאה כלל אפי' ברעועה דאין כ"ח מיטמא מגבו. והר"ש כתב דמשכחת לה נמי