משנה אחרונה כב

דלא חשיב בכך כנצרף כולו וכ"כ הרמב"ם והא דנקט שהוסק בפתילה ה"ה הוסק פיו באור ובגחלים אלא שאין דרך לצרף חצי כלי להכי נקט בפתילה

מ"ג חבית שניקבה. פי' הרב במוציא זית וטהרה וכ"כ הר"ש והרא"ש. וצ"ע אי כשניקבה כדי טהרתה היכי קתני שלא בטל שם כלי מעלי' הא ודאי בטלה מכלי כיון שאינה מקבלת טומאה ובסמוך פי' הרב בהדי' שלא בטל שם כלי ממנה אעפ"י שטהרה ואינו מובן דאי טהרה ע"כ לאו כלי הוא כמ"ש התוס' בזבחים דצ"ה אלא שכתבו שם דבמקום דמהני יחוד כגון ניקב במוציא זית כשיחדו אח"כ לרמונים מקבל טומאה והלכך אעפ"י שטהרה כל זמן שלא יחדו כיון דמהני לי' יחוד מקרי כלי וגם הר"ש כאן אחר שכתב כלשון הרב דשם כלי עלי' אעפ"י שטהרה כתב ועוד דעדיין כלי הוא לקבל רמונים ולגרוגרות ע"כ. ונראה דעיקר הטעם הוא זה משום דראוי לרמונים ויתכן דתיבת ועוד הוא ט"ס אלא שגם הרא"ש העתיק ועוד אבל דברי הרב שלא העתיק טעם האחרון כלל אינו מיושב. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו פי"ט נראה דמפרש למתני' שלא ניקבה בכדי טהרתה שכתב גבי חרס שניקב שבטל שם כלי מעלי' וטהר ע"כ משמע דחבית לא טהרה בנקב והיינו משום דלא ניקב כשיעור טהרה אבל חרס אין שיעור לטהרתו שאפילו במוציא משקה טהור כדלקמן ונראה שהוצרך לפרש כן אע"ג דניקבה סתמא משמע כפי' הר"ש משום דהרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דבניקב כזית לא מהני לי' תו יחוד וכדפי' בר"פ וא"כ בחבית נמי בטל שם כלי כשטהר וצ"ל דלא ניקב בכדי טהרה ובפירושו ג"כ לא הזכיר שטהרה בנקב (ומיהו נראה ליישב דברי הר"ש והרב דזה שכתבו דשם חבית עלי' אעפ"י שטהרה ר"ל דחבית שניקבה חסין עלי' ואינו משליכה אלא דעתו לתקנה ולסתום הנקב וחזרה להיות כלי ולקבל טומאה ולכך לא בטל שם כלי בנקובתה כיון שראוי' לתקנה אבל חרס אין אדם חס עליו ומשניקב אעפ"י שמתקנה אין מועיל לה עוד לקבל טומאה דשבר שטהר אין לו עוד טומאה לעולם כמ"ש הר"ש ותיו"ט בר"פ דלקמן א"כ בטל שם כלי ממנה שהזפת אין מועיל לה כלום. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב גבי חרס שניקב שבטל שם כלי ממנה וטהור והחרס שטהר אין לו טומאה לעולם ע"כ וא"כ רישא בחבית אעפ"י שטהור ג"כ שניקב בכדי טהרתו מ"מ כיון דמהני לי' תקון ממילא לא בטל שם כלי ממנו ובזה א"ש שהר"ש והרמב"ם לא פליגי ושניהם לדבר אחד נתכוונו אבל בזבחים שם מוכח דניקב כדי טהרה לאו כלי הוא ויש ליישב הסוגיא כדפי' במ"ב דבחזי לתקן תלי' ובהדי' מוכח במתני' דלקמן בחבית שנתרועעה שטהור' ותני שלא בטל שם כלי מעלי' וע"כ משום דחזי' ע"י תיקון [חסר כאן] ועוד כ' מזה במ"ח) ומ"ש הרב כאן דבמוציא זית הוי שיעור טהרה לחבית ותיו"ט הקשה ע"ז יתבאר בסמוך בס"ד:

מחזיק רביעית. פי' הרב דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן וכ"כ הר"ש והרא"ש וקצת קשה דמאי פסקא דתני למלתי' דוקא בחבית כזו ולא בשאר שיעורים השנויים בפ"ב מכדי סיכת קטן עד לוג או מסאה עד סאתים. ולפי שיטת הרמב"ם לעיל בפ"ב ניחא קצת דלפי פירושו רביעית הוה פחות שבשיעורים דהתם ונקט שיעור הפחות וה"ה לאינך. אבל לפי' המפורשים שם אינו מיושב ואף לפי' הרמב"ם לא ניחא דהו"ל למיתני אם יש בשבר כשיעור וכן הלשון בתוספתא. וניחא טפי דכולל כל הכלים כל חד לפום שיעור דילי' ונראה דלשיטת הר"ש דמתני' מיירי אפי' ניקב בכרי טהרתו ואפ"ה לא בטל שם כלי ממנו כיון דחזי ע"י יחוד. ולפ"ז לא איירי מתני' אלא בחבית המיוחד לזתים או לאוכלין סתם אבל במיוחדת לרמונים וניקבה בכדי טהרתה והיינו כמוציא רמון הרי בטל שם כלי ממנו דהא במוציא רמון לא מהני בי' תו יחוד כדמוכח בחמש מדות דס"פ המצניע. והשתא בדיוק נקטא מתני' בכלי בינוני דהיינו מלוג ועד סאה דכלי קטן ביותר אין דרך ליחדו לזתים אלא לדברים קטנים כמו קטניות וכיוצא. וכלי הגדול ביותר דרך ליחדו לגדול מזתים כמו רמונים וכיוצא ובכלי המיוחד לרמונים לא שייך דינא דמתני' כלל דאפי' חבית שלימה בטל שם כלי ממנו במוציא רמון והיינו דנקט שיעור רביעית דקמ"ל דבבינוני מיירי דשיעורו בזתים וה"ה דבזוטרי מיני' הוה מצי למיתני אלא דכיון דבעי לפרושי דבמוציא זית דוקא ניחא לי' למינקט בינוני דסתמי' לזתים קאי ובהכי ניחא נמי הא דפי' הרב בריש מתני' דטהרתה במוציא זית והקשה תוי"ט דלעיל אמרי' דחבית באגוזים. ולמאי דפי' ניחא דחבית דהכא ע"כ במיוחד לזתים איירי והיינו נמי דנקטי' בחבית מלוג ועד סאה ולא מלודיות ועד לחמיות כמ"ש תוי"ט משום דאתי לפרושי לן דבבינוני מיירי ולא בגדול והיינו מלוג ועד סאה דאלו לודיות ולחמיות אין זה שיעור הכלי כדלעיל בפ"ב ומיהו כ"ז לפי הטעם דלא בטל שם כלי משום דחזי ע"י יחוד אבל