משנה אחרונה כ

העתיק דין יחדו לרמונים כלל דס"ל דהילכתא כרב חיננא בר כהנא דאמר התם דבמוציא זית טהור לגמרי ככלי אבנים דלא מהני בי' יחוד משום דמר קשישא נמי כוותי' ס"ל, (ונראה דס"ל הא דאמר' ספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה. דוקא כשהיא כלי כמו טבעת בהמה שחשבה לאדם אבל אם בטל מתורת כלי לא מהני בי' מחשבה וכסברא זו מוכח לקמן פי"ב מ"ה ומ"ז) וא"ת היכי מצינן לומר דבמוציא זית טהור לגמרי הא בפ"ב אמרי' הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן כו' מקבלין טומאה אם יש בהן כדי סיכת קטן או ברביעית והכא משמע דבמוציא זית או בכונס משקה אפי' יכול לקבל מן הנקב ולמטה טהור דלא חלקו כאן בין ניקב בשוליו או מן הצד י"ל דהתם לאו בתורת כלי טמאין אלא בתורת גיסטרא והכא בתורת כלי איירי. ויש חילוק בין טמא משום כלי או משום גיסטרא כדלקמן פ"ד וכדאמר נמי התם ס"פ המצניע. ואפשר דהכא בניקב לא שייך טומאת גיסטרא כלל דבנקב בעלמא אין מבטלו מכלי כיון שראוי להשתמש בו עדיין רמונים במילואו אין מיחדו לגיסטרא שהיא תשמיש גרוע אלא כשנשבר כהך דפ"ב. שיעורו במשקין. פי' הרב בכונס משקה. אבל במוציא משקה לא טהור דכלי שלם חסין עליו ומניחין תחתיו שבר כלי לקבל הנוטפין כדפי' הרב פ"ד מ"ב (ומ"ש הרב דכונס משקה גדול ממוציא משקה כ' הב"י ביו"ד סי' ר"א דכונס משקה הוא נקב רחב כעדשה כ"כ מהרי"ק ואיני יודע מנין לו ע"כ) ודע שכתב בטור או"ח סי' קנ"ח בשם סמ"ק שאם אחר שניקב בכו"מ חזר ויחדה לאוכלין שיעורו בזתים וכ"מ מדברי התוס' פי"א דזבחים מ"ה: העשוי לכך ולכך. פי' הרב כגון קדרה שאין מניחין בה אוכל בלא משקה וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש וצ"ע דא"כ במתני' דלקמן דקתני קדרה ולפס שיעורן בזתים הא תו ל"ל הא היינו הך דהכא ולולא דבריהם נראה דהכא איירי שלפעמים מניחין בה אוכלין לבד ולפעמים משקין לבד ומדינא אם ניקב בכונס משקה אכתי לא בטל מתורת כלי דהא חזי לאוכלין כדמעיקרא ומן הדין שיעורו בזתים. והא דקתני מטילין אותו לחומרו דמשמע מדרבנן משום דלקמן פ"ח מ"ב ובספ"ט תני איפכא מטילין אותו לחומרו בכונס משקה והתם ודאי מדרבנן גזרו. דבטל בכ"מ מתורת כלי תני נמי האי לישנא הכי אע"ג דהכא מדאורייתא הוה בזתים והדר תני לקמן הלפס והקדרה שיעורן בזתים לרבותא דאע"ג דהני מדאורייתא בטל מתורת כלי בכונס משקה דעיקר תשמישו אינו אלא עם המשקה שאין מניחין בהם אוכל בלא משקה אפ"ה גזרו בהן דלא ליטהר אלא בזתים משום גזירה אטו מיוחד לאוכלין לבד. וכן בההיא דפ"ח וספ"ט גזרינין איפכא אטו מיוחד למשקין לבד כמ"ש התוס' ס"פ המצניע (ושוב מצאתי כן בתוס' בזבחים דף צ"ה שפירשו העשוי לכך ולכך היינו לפעמים אוכלין לבד ולפעמים משקין) ואין להקשות דהכא אמרי' דמשום גזירה גזרו טומאה מדרבנן. ובפ"ק דחולין כתב הרב שם סוף מ"ב דאפושי טומאה לא מפשינין משום גזירה. כבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו ובכמה מקומות מצינו טומאות מדרבנן

מ"ב חביות שיעורה בגרוגרות. נ"ל דהני תנאי לא פליגי אסתמא דלעיל דלאוכלין שיעורן בזתים אלא דס"ל דהתם באוכלין של בשר ודגים ולפת וכה"ג שחותכין אותן לחתיכות ואח"כ מניחין אותן בכלי באותן נאמר שיעור כזתים שיש חתיכות הרבה גדולות וקטנות ומשערין בזתים כמו רוב שיעורי התורה בכזית. אבל המיוחד לפירות כמו חבית שמניחין בו פירות שלמים משתערין בשיעור הפרי. וחבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים ולזתים שפעמים מניחין בה מין זה ופעמים מין זה ונמצאת מיוחדת לשלשתן. והילכך ס"ל לר"ש שיעורה בגרוגרת כדאמרי' לעיל העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו ור"י ס"ל דלעיל דוקא שעשו לשני מינים לאוכלין ולמשקין ודאי אזלינין לחומרא. אבל זו שמיוחדת לשלשה מינים. אזלי' בתר רוב תשמישו והשנים הם רוב תשמישו והוי גרוגרות כמאן דליתי'. כיון דאיכא תרי דזוטרי מיני' ובהני תרתי אזלי' לחומרא והיינו באגוזים דליכא למימר איפכא דזתים כמאן דליתא כיון דאיכא תרי דרברבי ואזלי' לחומרא בגרוגרת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ע"כ משערין באגוזים דהוא ודאי מכל הצדדים. ור"מ פליג אסברא זו לגמרי וס"ל דאין חילוק בין שאר אוכלין ובין פירות וכל מיני אוכלין שיערו בזתים. והשתא כולהו תנאי דמתני' לא פליגי אסתמא דלעיל ודלקמן דלאוכלין שיעורו בזתים ודלא כהרב ותיו"ט. ולכך העתיק הרמב"ם בחבורו מתני' דהכא דחבית שיעורה באגוזים אעפ"י שכבר העתיק ג"כ הך דלאוכלין בזתים. דבהא וודאי הלכה כר"ש ור"י לגבי ר"מ דיש חילוק בין מיוחד לפירות ובין מיוחד לאוכלין. ובעיקר השיעור דחבית הלכה כר"י לגבי ר"ש והשתא שמעי' ממתני' דבפירות אזלינין בכל חד כשיעור תשמישו כגון אם היתה