משנה אחרונה יט

לנר והנר אינו נכנס בו כולו נמצא שאין זה עשוי לקבלה ואפי' ראוי לקבל לא מטמא אם אינו עשוי לקבלה כדלעיל מ"ג קמ"ל. אבל הרמב"ם בחיבורו מפרש בית שקעו של נר שמניחין תחת הנר לקבל השמן ולא אתפרש א"כ מאי קמ"ל: והמסרק של צרצור פי' הרב שעשוי לנוי וכ"כ הר"ש וצ"ע דאמאי טמא לחכמים כיון שאינו עשוי לקבל והרמב"ם כתב בטעמי' דר"א דמטהר מפני שמקיפו מופגם מכל צד. ותיפוק לי' דאפי' אינו מופגם טהור שאינו עשוי לקבלה. ואין לומר כיון שעיקר הכלי עשוי לקבלה המסרק הוי יד לכלי דלא מסתבר לומר דעשוי לנוי הוי יד דאין יד אלא מה שהוא צורך תשמישו. (ומיהו לקמן רפי"ב כתבנו דלנוי נמי הוה יד) ועוד דאי משום יד הא ס"ל להרמב"ם דאין יד בכ"ח להכניס טומאה דלא עדיף מגבו כמו שהכריח הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ והכא סתמא קתני דחכמים מטמאין דמשמע אפי' להכניס והרמב"ם בחיבורו פי"ג אסברה לה נמי להכניס. ועוד דלשיטת הר"ש והרב אין אויר ליד כ"ח כלל וכדלקמן פ"ג מ"ד והכא חכמים מטמאין באויר כדתני בתוספתא. ועוד קשה מ"ש הרמב"ם דר"א מטהר הואיל ומקיפו מופגם כו' דהא כלי שהיא עשוי מופגם מתחלתו אין פגימתו מטהרתו כדפי' במ"ו בטיטרוס. ולכך נ"ל לפרש דחלל זה של המסרק עשוי ג"כ לתשמיש עראי שלפרקים מניח שם פירות או שאר אוכלין ומה שהמחיצה עשוי' שינים כמסרק זה הוא לנוי. ור"א סבר דמשום תשמיש עראי לא חשוב תוך מדאורייתא וכסברת הר"ש בר"פ בחקק שבאחוריו. והיינו דקתני בתוספתא ר"א אומר אין מטמא באויר. דוקא באויר דאלו במגע חשיב תוך דהכי ס"ל להר"ש והרב גבי אחורים בר"פ וחכמים מטמאין אפי' באויר דס"ל כסברת הרמב"ן שכתבנו שם בר"פ דכל חלל הוה תוך מדאורייתא. ובזה ניחא מ"ש הר"ש דבתוספתא בחנם נקט אויר דאי טהור באויר טהור במגע ע"כ. ולמאי דפי' דווקא הוא. ותוספתא מפרשא למתני'. וגם הרמב"ם בחבורו פי"ג כתבה לענין אויר. אלא שצריך לישב לפ"ז דהשתא משמע הכא דסברת הרמב"ן עיקר דאתיא כחכמים ולקמן פ"ה מ"ג גבי בית הפך ובית התבלין מוכח לכאורה דלא כהרמב"ן וכדפי' במתני' דלעיל ולמאי דפי' לקמן בפ"ה ניחא

פ"ג משנה א' העשוי לאוכלין שיעורו בזתים. משמע דאפי' מיוחד לקטניות אינו טהר עד שניקב כמוציא זית ואפי' ניקב כמוציא קטניות ולא יחדו עדיין לזתים טמא דבנקב קטן אינו מבטלו ומסתמא הוה כיחדו לזתים והיינו דקתני מתני' דשיעורו ליטהר בזתים דבפחות מכן ליכא טהרה דכל פחות מזית לא בעי יחוד. אבל כזית בעי יחוד כמ"ש הרב שאם יחדו לרמונים מקבל טומאה. ומיהו ניקב כמוציא רמון טהור לגמרי ותו לא מהני בי' יחוד. והיינו דתנן רפי"ז כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים. דאפי' בכ"ח אית בי' טומאה עד כמוציא רמון ע"י יחוד. אבל במוציא רמון טהור ולא מהני יחוד. (והא דאמר רבא ס"פ המצניע ניקב כשורש קטן עדיין כלי הוא לקבל זתים ניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים צ"ל לצדדין קאמר דכלי לקבל זתים הוה אפי' בסתם שלא יחדו לזתים ולקבל רמונים ביחדו) וכן מה שפירש"י בברכות דמ"א כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים בע"ב חסין על כליהן כשניקב כמוציא קטניות מצניעו לזתים ניקב כזית משתמש לאגוזים ניקב כאגוז משתמש לרמונים ע"כ. צ"ל נמי דלצדדין קאמר דבמוציא קטניות טמא אפי' לא יחדו וכזית ביחדו. א"נ דאיהו ס"ל דההוא דכל כלי בע"ב אכלי עץ קאי וכדמפרש בס"פ המצניע ובפ' ואלו קשרים ד' קי"ב וכלי עץ חשוב טפי וכולהו בלא יחדו נמי טמאין. ומ"ש הרב דאפי' היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרת ולאגוזים וניקבה במוציא זית טהורה כל זמן שלא חזר ויחדה לרמונים ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולכאורה היא מילתא בלא טעמא דמה לי יחדו לרמונים או לגרוגרת ואגוזים. ואפשר דמשמע להו הכי מדאמר בגמ' ניקב כזתים עדיין כלי היא לרמונים ולא אמר לאגוזים ולגרוגרת משמע דלגרוגרת ולאגוזים לא מהני יחוד דכך נאמרה הלכה דדוקא חמש מדות בכ"ח ולא יותר. ומ"מ אינו מוכרח דנקט רמונים לומר דעד רמונים מהני יחוד וה"ה אם יחד לגרוגרות ולאגוזים דכל שלמעלה מזתים עד רמונים מדה אחת היא. ואין לפרש דהר"ש והרא"ש ס"ל דיחוד שקודם נקובתו לא מהני עד שמיחדו אחר נקובה דמנ"ל הא ובהדיא פירש"י שם דה"ה אם היתה מיוחדת בתחלה לרמונים לא נטהרה במוציא זית ע"כ. וגם מלשון הר"ש והרא"ש שכתבו אם היתה מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים. ולא כתבו רבותא אפי' היתה מיוחדת לרמונים משמע דס"ל כפירש"י שאין חילוק בין יחוד בתחלה או בסוף. ובמתני' דלקמן כתבנו דאדרבה יחוד שקודם שבירה מהני לכ"ע ושל אחר שבירה תלי' בפלוגתא והר"ש שכתב דמהני היינו כרבא דס"פ המצניע אבל הרמב"ם פי"ט מה"כ לא